עם זאת, יש להיזהר מפרשנות יתר: לא כל צעד הוא מהלך מחושב, ולעיתים מדובר באינטואיציה יותר מאשר באסטרטגיה. האולטימטום שהציב טראמפ לאיראן - קבלת הסכם או "פתיחת שערי הגיהינום" - ממחיש היטב את הדינמיקה הזו: לא רק איום צבאי, אלא מהלך תקשורתי פסיכולוגי המייצר דחיפות ולחץ.
המאפיין הבולט בהתנהלותו הוא יצירת אי-ודאות. הצהרותיו נעות בין איום לדיאלוג, בין הסלמה לריסון, לעיתים במעברים חדים. עבור יריבים, תנודתיות זו מערערת את היכולת לגבש הערכת מצב יציבה ומאלצת תגובתיות מתמדת. הרטוריקה המוקצנת היא אמצעי ליצירת מתח רגשי. המסר אינו רק מה שנאמר, אלא גם כיצד ומתי. האולטימטום האחרון משתלב בדפוס זה: הוא מאיץ את קבלת ההחלטות בצד השני תוך הגברת הלחץ הפסיכולוגי.
בניגוד לעמימות המחושבת של פוטין, אצל טראמפ מדובר בעמימות דינמית ולעיתים כאוטית. כאן טמון הפרדוקס: ככל שאי-הוודאות גדלה גדל גם הסיכון שתיתפס כחוסר יציבות. האולטימטום החריף לאיראן מחדד זאת: עוצמתו גבוהה, אך כך גם הספק באמינותו.
בעימות עם איראן ב-2019-2020, שילוב של סנקציות ואיומים יצר תחושת סיכון ממשי והוביל לזהירות איראנית. אך עם הזמן, בעקבות דפוס חוזר של הסלמה מילולית ללא מימוש צבאי, החלה למידה בצד האיראני. כשאי-ודאות נעשית חזויה היא מאבדת מכוחה. חיסול קאסם סולימאני שבר את הדפוס והחזיר את גורם ההלם, אבל באופן זמני. גם האיום האחרון נבחן דרך זיכרון הפעולות הקודמות והפערים ביניהן. התגובה האיראנית מדגישה שלוחמה פסיכולוגית אינה פועלת על שחקן אחיד. משמרות המהפכה, האליטות והציבור מגיבים באופן שונה, ולעיתים סותר.
ממד נוסף שיש להביא בחשבון הוא תפקיד התקשורת הגלובלית בהעצמת האפקט הפסיכולוגי. בעידן של רשתות חברתיות וזרימת מידע מיידית, כל הצהרה של טראמפ הופכת לאירוע תקשורתי רב-עוצמה. ההדהוד המיידי, הפרשנויות והתגובות יוצרים שכבת לחץ נוספת על מקבלי ההחלטות באיראן, אך גם מגבירים את הסיכון לאי-הבנות ולהסלמה לא מתוכננת. כך, לוחמה פסיכולוגית אינה מתנהלת עוד רק בין ממשלות, אלא בזירה ציבורית גלויה, שבה גם דעת הקהל היא שחקן פעיל המשפיע על קבלת ההחלטות.
טראמפ הצליח לבלבל את אויביו, אך גם חשף את מגבלות אי-הוודאות ככלי אסטרטגי. ההתפתחות האחרונה, שבה טראמפ עבר בתוך זמן קצר מאיום ב"שערי הגיהינום" להחלטה על הפסקת אש, ממחישה את הדינמיקה הזו. מצד אחד, מדובר במהלך שמעצים את תחושת חוסר הוודאות ומקשה על יריבים לבסס ציפיות יציבות; מצד שני, הוא חושף את גבולות השיטה - כאשר המעבר מהסלמה לבלימה הופך לדפוס, גם הבלתי צפוי מתחיל להיראות מוכר.