העמדה החילונית של הציונות בולטת בהכרזת העצמאות, המדברת על הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל, ש"בה עוצבה דמותו הרוחנית... בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים". לא מדובר על כך שאלוהים הבטיח לנו את הארץ או את כל האזור מ"נהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת", ושבזכותו הגענו לארץ. מגילת העצמאות איננה מזכירה כלל את המילה "אלוהים". במקום זאת מופיע לפני החתימה על המסמך הביטוי "מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים... על הכרזה זו". אפשר להתווכח על משמעות המילה "צור ישראל". ברור שאין זו הדרך הרגילה להתייחס לאלוהי ישראל, שבמתכוון לא נזכר במגילת העצמאות.
לציבור החילוני ולציבור המשתייך לזרמים אחרים ביהדות, דוגמת הרפורמים, יש קושי גדול עם בתי דין אלה, שהשופטים בהם הינם גברים בלבד, והם דנים לפי מערכת דינים דתית המפלה את הנשים לרעה. זאת, שעה שהעיקרון בדבר שוויון זכויות לנשים היה אבן יסוד של הציונות מיום היווסדה.
הדבר לא מנע כמובן מבתי הדין הרבניים לחתור להרחבת סמכותם, כאשר הדרך לעשות זאת הייתה באמצעות הסכמת הצדדים שהדיינים ישמשו בוררים. בג"ץ פסל את הסידור הזה. מובן שצדדים החפצים בבוררות לפי הדין הדתי חופשיים כיום, כפי שהיו חופשיים בעבר, לפנות לרב או לרבנית ולבקש שישמשו בוררים. בוררות כזו נעשית במסגרת דין הבוררות הכללי (ולא במסגרת בתי הדין הרבניים). היא כפופה לפיקוח של בתי המשפט האזרחיים, פיקוח שנועד להבטיח שיקוימו כללי הגינות מינימליים בהליך כזה.
דיבורים ריקים
אני התמדתי בהתנגדותי גם לנוסח המתוקן, הצבעתי נגד, אך נותרתי במיעוט. אלא שבינתיים פרצה בסיעת העבודה התנגדות להצעה החדשה, וגם היא ירדה מהפרק. למרבה התדהמה, נמשכה התעמולה נגדי כמי שפועל להרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים.
אולם מה שירד מהפרק באותם ימים שב ועלה מחדש (אומנם בנוסח שונה) כעבור קרוב ל-20 שנה, בממשלה הנוכחית, שבה שולטים החרדים והדתיים ביד רמה, ואילו הקול הליברלי נמוג לחלוטין.
אציין שהייתי מוכן לפשרה עם החרדים, אך בכיוון שונה לחלוטין. שיפוט בהסכמה לפי הדין הדתי שיקבל גושפנקא ממלכתית יכול בעיניי לבוא בחשבון, רק בתנאי שהרכב השופטים יושתת על בסיס שוויוני, כך שייכללו בו גם נשים הבקיאות בדין זה. אבל לפשרה כזו אין ולא היה שום סיכוי.
התרעות פיקוד העורף