אכן, דילמה קורעת לב ונשמה, ממש חומר לסופרים והיסטוריונים. לו ג'וזף הלר, מחבר היצירה המיתולוגית על מלחמת וייטנאם - "מלכוד 22" - היה צופה בדמיונו מלכוד 22 שכזה, המדיר שינה מעיניהם של פרי בתוך שאר חמוצי ישראל, היה הלר משבץ אותו בספר רטרואקטיבית כמודל השראה ליוסריאן ולמייג'ור מייג'ור.
אבל כאמור דן פרי לא בא לקלל או לקלקל. להפך, הוא בא לברך ולהציע מוצא מהדילמה ולנפק גלולת הרגעה לקוראיו המודאגים. כותרת המשנה של מאמרו היא גם גולת הכותרת שלו, הממצה את הפתרון המוצע: "נתניהו רוצה להידמות למנהיג בריטניה האגדי - וכדאי שכל מי שתומך בעימות עם איראן ובו-זמנית מתנגד לחיסול ישראל הדמוקרטית, ייחל לכך שמשאלתו תתגשם". מה???
צריך לצלוח את המאמר כולו כדי להגיע לפסקת הסיום ובה ההגיג המנצח - פרי מתרפק על ההפתעה הפוליטית הגדולה ביותר בכל הזמנים: קלמנט אטלי, מנהיגה האפרורי של מפלגת העבודה הבריטית (הלייבור), הדיח את צ'רצ'יל בבחירות שהתקיימו ביולי 1945. כהגדרתו של פרי: האזרחים הבריטים דרשו משהו אחר מאשר עוד דם, יזע ודמעות.
כלומר, פרי מקווה שהציבור הישראלי, כמו הציבור הבריטי ב-1945, יתגבר בעזרת שטיפת מוח קלה מחברים, על ההוקרה לנתניהו בגין הניצחון הישראלי שהכל מקווים שבוא יבוא, וידיח אותו, וכך יוכלו גם הם ליהנות מטעמה של עוגת הניצחון, ומיד אחר כך יפטרו את האופה. הבעיה היא שיש במקומותינו גם מי שמתלהב פחות מחיקוי כפיות הטובה הבריטית כלפי צ'רצ'יל - והרגעתם המתחייבת עלולה להשבית את שמחתם המוקדמת מדי של פרי וקוראיו, כשיבינו מדוע אין בסיס לתקוותיהם שישראל תיפול מהפח של איראן לפחת של קפלן.
השוליה ניצח את הקוסם
חידת תבוסתו של צ'רצ'יל, אף שאחוז המעניקים ציון חיובי לתפקודו שלכל אורך כהונתו לא נפל מ-78% וטיפס ל-83% לאחר הניצחון במלחמה, אתגרה אותי לבדוק מה באמת קרה שם. אתחיל מהסוף: צ'רצ'יל נפל קורבן להצלחתו. ברובד השטחי, האהבה שהעם הרעיף עליו גרמה לו לשאננות. הוא התקשה להאמין שהציבור יעדיף את שוליית הקוסם על פני הקוסם. וברובד שטחי קצת פחות: דווקא השלמת המשימה הבלתי אפשרית שנטל צ'רצ'יל על עצמו ב-1940 הפכה אותו למיותר.
הבעיה של השמרנים הייתה שצ'רצ'יל התייחס למפלגתו כפי שאביר בימי הביניים התייחס לסוסו: פלטפורמה להביא אותו אל שדה הקרב. לכן, אין פלא שבאוקטובר 1944 כתב חבר פרלמנט שמרני: "מעולם לא הייתה המפלגה השמרנית כה חסרת מנהיגות כמו שהיא כיום". לקראת הבחירות פשטו ברחבי בריטניה עסקני הלייבור, שאותם פרס אטלי בתפקידי מפתח במשק לשעת חירום - והבטיחו לציבור הבוחרים עולם ומלואו בתוספת בונוסים.
הלייבור הציג מצע מפורט ורפורמיסטי בתחומי הדיור, הביטוח הלאומי והתכנון הכלכלי. מצע שכל כולו אומר תקווה לשיפור החיים האזרחיים. השמרנים התמקדו בהישגי המלחמה, המשכיות וביטחון לאומי, ואותם תיבלו בהצגת איום על זכויות הפרט הגלום במדיניות הרדיקלית של הלייבור.
הלייבור נקט טון פרגמטי ואמפתי, השם דגש על פתרונות מעשיים, שיפור חיי היומיום ושיקום כלכלי שמציע דיור איכותי זול, תעסוקה מלאה ושירותי בריאות בחינם. צ'רצ'יל, לעומת זאת, נתקע ברטוריקה מהמלחמה, וכשנלחץ, ככל הנראה לקראת סיום המערכה, עבר לשימוש באזהרות ובהפחדה.
מפלגת הלייבור זיהתה את הכמיהה לשיקום חברתי-כלכלי ופעלה ליצירת ציפייה לקפיצת מדרגה פנימית, בעוד צ'רצ'יל שם יהבו על כך שניצחון במלחמה יתורגם אוטומטית לתמיכה ציבורית - והתעלם מהרצון לשינוי פנימי. צ'רצ'יל, שבשנים 1909-1912 היה במפלגה הליברלית וקידם בעצמו אג'נדה סוציאלית, סירב לאמץ את הדוח הפופוליסטי של חברו האישי וויליאם בוורידג', שהממשלה בראשותו הזמינה ממנו ב-1942. היא סירבה לאשרו כי היה פופוליסטי וחרג מהמנדט שקיבל. הלייבור הודיעה לקראת הבחירות על אימוצו. השמרנים התעלמו ממנו, אבל גם לא הציגו תוכנית משלהם.
מפלגת הלייבור וארגון העובדים שבשליטתה גייסו באופן שוטף חברים ומצביעים חדשים. אצל השמרנים לעומת זאת ארגון השטח באזורי הבחירה הסתייד ובקושי תפקד לאחר שנים מנוונות בקואליציה. השמרנים השליכו את יהבם לחלוטין על המוניטין המנהיגותי של צ'רצ'יל, בעוד הלייבור ניהל קמפיין הסברה ממוקד, הבנוי על מסרים ברורים ומושכים, והתמקד בהעברת מסר אחיד, ברור ובעיקר חף מסתירות פנימיות וטעויות.
צ'רצ'יל, לעומת זאת, השתמש בקמפיין הפחדה שחצה את גבולות הטעם הטוב, כאשר השמרנים הפיצו עלון שמשווה חלקים במצע הלייבור ל"גסטאפו". המודעה הזו עוררה זעם ונראתה כפגיעה בזיכרון המלחמה והמאמץ הלאומי המשותף.
קהל היעד המוגדר של הלייבור היה העובדים, החיילים החוזרים מהמערכה, משפחות צעירות ובעלי הכנסה נמוכה. המכנה המשותף של הקבוצות הללו היה השאיפה לרשת ביטחון ורפורמות. השמרנים פנו למצביע "הקלאסי" השמרני ולחוששים מפני זעזועים חברתיים, דבר שיצר ניכור כלפי השמרנים בקרב צעירים, עובדי מפעלים ומשפחות שהמלחמה פגעה בהן.
בשורה התחתונה: בלייבור טיפלו בבחירות במקצוענות והצליחו למצב את עצמם כמי שנועדו להנהיג את בריטניה בימי קטנות, וליישם רפורמות חברתיות. צ'רצ'יל נתפס לעומת זאת כמנהיג מושלם לניהול מלחמה, אך מיומן פחות באיחוי ובשיקום.
בקפלן שואבים השראה
ההשוואה הזו בין הקמפיינים כשלעצמה בכוחה להפיח תקוות באופוזיציה. קפלן ושלוחותיו בנעלי הלייבור נשמע מעניין: מול מנגנוני שטיפת המוח, הדמגוגיה וגיוס ההמונים של קפלן והתקשורת הנותנת להם חיפוי וגיבוי, אנשי אטלי נראים כעדת חובבנים, כך שהצלחת הלייבור היא בהחלט בסיס לאופטימיות.
אבל מצד שני, נתניהו קיבל מתנה ענקית מצ'רצ'יל: הוכחת ההיתכנות. מסתבר שמאז 1943 היו סקרים שהצביעו על יתרון ללייבור, כולל יתרון של כ-10% ב-1945, אלא שבעת ההיא מדע הסקרים היה עדיין בחיתוליו והציבור לא ממש האמין במהימנותם. מה גם שבשיטת הבחירות האזורית הנהוגה בבריטניה, בתקופות שבהן יש יותר משתי מפלגות משמעותיות, הפער בין התפלגות הקולות לחלוקת המנדטים הוא לעיתים מעוות.
התרעות פיקוד העורף