יותר ממאה תקיפות ישראליות בלבנון צריכות להיות קריאת השכמה. הבית שלכם לא בטוח, השכונה שלכם לא בטוחה, האזור שלכם לא בטוח – לא בגלל גורל, אלא בגלל שיש מי שהחליט להשתמש במרחבים אזרחיים לצרכים שלו: להסתיר נשק, לקיים פגישות, להפעיל רשתות, לאחסן כסף בין אנשים, ולהיפגש עם המאהבות שלו. אתם לא מוגנים. אתם חשופים, ואתם בסכנה – אל תתנו לאף אחד לומר לכם אחרת.
שעות ספורות לפני שהשקט השברירי בביירות הופר על ידי הפצצות, חיזבאללה לא התכונן להסלמה או לפתרון, אלא ביסס את שליטתו – הפוליטית והצבאית – במשהו כמו הפיכה הדרגתית, תחת מסווה של "ניצחון אלוהי". המסר הזה למעשה מעניק לו את הזכות להשתיק כל יריב, לאיים עליו, ובמידת הצורך גם להרוג. זו לא התנגדות. זו טירוף.
כן, הפצצות שנפלו בביירות ישאירו צלקות. אבל ביירות רגילה להחלים מהפצעים שלה ולחזור לעמוד. מה שלא יירפא הוא משהו אחר: ההתמדה של ההיגיון העדתי הרעיל הזה, שהפך את הלבנונים – במיוחד השיעים – לכלים בפרויקט גדול מהם. פרויקט שלא שואל אותם, לא מייצג אותם, אבל דורש מהם לשלם את המחיר.
זו ההיגיון שהפך את לבנון למדינה של עקירה מתמדת. אנשים בורחים, חוזרים, ושוב בורחים. ובכל פעם אומרים להם "רק תחזיקו מעמד". זו לא עמידות. זה קריסה איטית. ואם זה יימשך כך, התוצאה ברורה: פיצוץ מבפנים.
הישועה היום לא באה מסיסמאות. היא באה מפעולה פשוטה: להגן על החיים שלכם. על חיי הילדים שלכם. על המשפחה שלכם. ולא לתת לאף אחד לשכנע אתכם שהמציאות הזו נורמלית או כזו שחייבים לקבל. חיזבאללה לא יפסיק. כי ההישרדות שלו קשורה למציאות הזו, גם אם המחיר הוא המדינה כולה.
והשאלה האמיתית היא: האם תמשיכו לחיות במערכת שהופכת את הבתים שלכם למטרות, או שתתחילו להשיב לעצמכם את המדינה – את המדינה, את הרחובות, ואת המשמעות של אזרחות?
ואם יש נשק, או גורמים, או רשתות שפועלות מתוך אזורי מגורים, האחריות היא לא להתעלם או להסתגל. האחריות היא לדחות זאת, לחשוף זאת, ולדרוש שהמציאות הזו תטופל במסגרת החוק, באופן קולקטיבי, ואם צריך – גם אם זה "שורט לכם את הציפורן". כל דבר פחות מזה הוא טמטום, וטמטום הורג - טוען מקרם רבא בטור הדעה
התרעות פיקוד העורף