במשך שנים רבות נדמה היה שהשואה היא פרק היסטורי חתום, אזהרה ברורה שעומדת בפני עצמה. אך בשנים האחרונות, שבהן מתרבים מכחישי השואה ומתרבה האנטישמיות, המציאות מוכיחה שאזהרת השואה לא הוטמעה במלואה - לא בעולם, וגם לא תמיד אצלנו.
אלה אינם רק נתונים סטטיסטיים. זו תחושה שהעולם שוב נסדק במקום שבו חשבנו שהוא יציב. במקביל לעלייה באנטישמיות, מחקרים בינלאומיים מצביעים על התגברות של גזענות כלפי מיעוטים והיווצרות שיח אלים ומפלג במדינות רבות. השנאה אינה מתמקדת רק בקבוצה אחת. היא מתפשטת, מחליפה צורה, ולעיתים מסתתרת מאחורי מסרים פוליטיים שנשמעים לגיטימיים לכאורה. השנאה כלפי בני אנוש לעולם אינה נשארת ממוקדת. היא מחפשת יעד חדש ברגע שהקודם נחלש, ושבה וגוברת בהתאם לנסיבות.
כאן נכנסת לתמונה האחריות הישראלית: הן כלפי יהדות העולם והן כלפי ערכים מוסריים. מדינת ישראל קמה מתוך הבטחה שהעם היהודי לא יהיה עוד חסר הגנה. זו אמירה מורכבת לאחר אירועי 7 באוקטובר והמלחמה המתמשכת, ובכל זאת, מדינת ישראל היא עדיין מקור לביטחון היהודים במדינה ריבונית. אבל ההבטחה הזו אינה מסתכמת בכוח צבאי או בהגנה פיזית. היא כוללת מחויבות מוסרית עמוקה: להילחם בכל ביטוי של גזענות, דה-הומניזציה ושנאה - לא רק כלפי יהודים, אלא כלפי כל אדם.
יום השואה מחייב אותנו לזכור ולהנציח את ששת המיליונים היהודים שנרצחו בידי הנאצים כחלק מאידיאולוגיה פוליטית גזענית נוראית, אבל חובתנו גם להבין את המשמעות העמוקה של הזיכרון הזה. השואה היא אומנם אסון ייחודי שאסור להשוותו לדבר, אבל בהחלט חובה לראות במשמעות השואה אזהרה מתמשכת בהווה.
יום השואה דורש מאיתנו, בצד הזיכרון, גם פעילות מעשית: לעמוד נגד האנטישמיות בעולם, אך גם נגד גזענות, הסתה ודה-הומניזציה כאן, בבית. יום השואה דורש לחנך דור שמבין שהשואה אינה רק פרק בהיסטוריה היהודית, אלא גם שיעור אוניברסלי על ערך חיי אדם. הוא דורש מההנהגה שלנו לשמש דוגמה בשפה, במדיניות ובגילויי אחריות. אם נזכור את השואה רק כדי להתאבל, זו תהיה החמצה. אם נזכור אותה כדי להיות טובים יותר, צודקים יותר, אנושיים יותר - אז הזיכרון יהפוך לאחריות. ואז, נוכל לומר בכנות שהעבר לא רק זועק אלינו אלא גם מדריך אותנו.
התרעות פיקוד העורף