ביום השואה, אתמול, הושחל פה ושם, בין העדויות והסרטים התיעודיים, מסר תבוסתני באמירות שלפיהן לזיכרון השואה יש גם "מגמות מסוכנות". המילים "מגמות מסוכנות" לא התייחסו לכך שעומדים להשמיד אותנו ושאנחנו לא מתגוננים מספיק, או לכך שהאנטישמיות הזואולוגית והרצחנית לא פסקה. ה"סיכון" במסרי יום השואה יוחס לכך שבחברה הישראלית מתגלות, לדברי המעוותים, מגמות גזעניות.
בשיח נולדה גם הגדרה מעוררת חשש, "דמוקרטיה ליברלית", ביטוי שבז לדמוקרטיה היפה במטרה להשליט דיקטטורה ליברלית, שאותה רוצים לכפות על העם הנבער במיני שיטות אכזריות של משפט ושל כוחניות. רשעות חסרת היגיון זו מוצגת לעינינו גם במשפט נתניהו, הממשיך אפילו השבוע בעיוורון שנאה.
הביטוי "דמוקרטיה ליברלית", המתיימר לייצג את הדמוקרטיה האמיתית, מופרך, אך הביטוי "דיקטטורה ליברלית" מדויק ומתאר את מה שמאיימים לכפות עלינו. דיקטטורה ליברלית היא מצב גרוע מדמוקרטיה כפי שהיא קיימת היום בישראל. זוהי גם המגמה שבמסגרתה רוצים לחנך אותנו שלקח השואה לא צריך להיות יופי הנשק שבידי היהודים, גבורת החיילים הלוחמים, או הוקרת לוחם מסור כמו הרב אברהם זרביב, שישיא משואה. האמת אחרת. עלינו להוקיר את לוחמי צה"ל ואת לוחמי כל הצבאות, מהצבא האדום ועד צבאות בעלות הברית, שלחמו באומץ למען האנושות ושחררו אותנו מהנאצים. רק כך העולם שוחרר מהנאצים.
יש מגמה שזיהיתי בתחילתה, כבר לפני 40 שנה כמעט, בדברי מדריכים במסעות הראשונים לפולין. נסעתי לפולין כי הייתי, עם אברהם הרשזון ועוד שניים־שלושה אנשים, בין מקימי "מצעד החיים". אז פעפעה גם המגמה שטוענת שהלקח מהשואה הוא שעלינו להיזהר מלהיות גזענים, או במילים שהן שיא הטיפשות: לא להיות כמו הנאצים.
לכך מצטרפת היום תבוסתנות רבת־עוצמה מול הרוצים להשמיד את היהודים. אני עומד המום מול שיטפון הטקסטים התבוסתניים בשיח הישראלי. כמעט רק את זה שומעים: לא נצליח, לא נוכל, אי אפשר, אויבינו לא יוכרעו, כוח אינו השיטה. הדיבורים האלה נשמעים לא פעם דווקא מפי אנשי צבא לשעבר, שהיינו צריכים לשמוע מהם טקסטים מיליטריסטיים, אחרים לגמרי. אבל לא. כאילו כולם חניכי איזו שיטה שהביאה אותם לתאווה משונה להפסד. הם מנתחים במין משיכת כתפיים, אסטרטגים אחוזי אימה, קובעים כמעט בשמחה שאין מה לעשות, ואין טעם לעשות.
ברור שבמלחמה דברים יכולים להשתבש. ברור שצעדים שאנחנו עושים עלולים לעורר כוחות וכלי נשק שלא ידענו עליהם. אני פחדן, הפחד טבוע בכל בן אנוש. עם זאת, יש פחד גדול וריאלי יותר, וראינו זאת ב־7 באוקטובר. לפני הטבח הגבלנו את עצמנו היטב, ואז נוכחנו לגלות לאן הדברים הגיעו. הדברים יגיעו לכך שוב אם לא נפעיל כוח צבאי. מאז עשינו פלאות.
אחד הדברים הנוראיים ביותר במערב ובעמנו מתגלה במה שהעיתונאי תומס פרידמן מ"הניו יורק טיימס" אמר בימים אלה, במילים שנשמעות כמו טקסט שכותב סאטירה שם בפי שחקן שמגלם דמות של תומס פרידמן. הוא, יהודי אמריקאי, אמר שהוא מייחל לניצחון על איראן, אבל הוא לא רוצה שנתניהו וטראמפ ינצחו את איראן. זה נשמע חולני. את הנאצים ניצחו אנשים כמו סטאלין וגנרל פטון ובית המלוכה הבריטי הרקוב והקולוניאליסטי, ששלט בעמים רבים. את הנאצים ניצחה גם ארצות הברית, שבה הייתה אז הפרדה גזעית בין לבנים לשחורים.
פרידמן אמר: “אני ממש רוצה את איראן מובסת צבאית... הבעיה היא שאני ממש לא רוצה לראות את ביבי נתניהו ודונלד טראמפ מתחזקים כי הם שני אנשים איומים”. רבים מאוד חושבים שפרידמן הוא איש איום. כל זה רגשי. הרגש של תומס פרידמן ושל דומיו בעם היהודי ובישראל מעוות את מחשבותיהם.
נתניהו אינו אדם נורא, הוא מנהיג ענק שממש עכשיו חולל מעשה ענק. טראמפ אינו אדם נורא. הוא זכה בנשיאות ארצות הברית, ומעטים יכולים לשכנע רוב מתוך 340 מיליון אמריקאים להצביע עבורם. טראמפ הוא דמוקרט, והוא סך כל המצביעים שלו. כזהו גם נתניהו, שאף מוכיח עכשיו, למרות הרדיפות הפראיות נגדו, שהיה זה חכם לתת בו אמון.
התרעות פיקוד העורף