לבנון היא אחת המדינות המורכבות והפרדוקסליות במזרח התיכון, ואולי בעולם כולו. מאז הכרזת עצמאותה בשנת 1943 היא מתקיימת כמדינה ריבונית לכאורה, אך מתקשה לממש ריבונות בפועל. "ארץ הארזים" נעה לאורך שמונה עשורים בין שגשוג לקריסה, בין פתיחות תרבותית לאלימות עדתית, ובין חלום מדינתי מגובש למציאות של פירוק מבפנים.
לא במקרה נוהגים הלבנונים לתאר את ארצם באירוניה מרירה כ"גן עדן המאוכלס במשוגעים" – אמירה שמכילה גאווה עמוקה על יופייה של הארץ וגם הכרה מפוכחת בכאוס שמאפיין את חיי היום-יום בה.
בלב לבנון עומד הפסיפס העדתי המורכב שלה – מרונים נוצרים, מוסלמים סונים ושיעים, דרוזים וקבוצות נוספות, החולקים אותו מרחב גיאוגרפי אך לא אותה זהות לאומית. במקום להתמזג בכור היתוך עוצבה בלבנון שיטה פוליטית המחלקת את מוקדי הכוח בין העדות השונות.
נשיא המדינה הוא נוצרי מרוני, ראש הממשלה מוסלמי סוני, ויושב ראש הפרלמנט מוסלמי שיעי, כשגם המשרות הציבוריות, הפרלמנט והצבא מחולקים לפי מכסות עדתיות ברורות. השיטה הזו נולדה מתוך ניסיון למנוע שליטה של קבוצה אחת, אך בפועל קיבעה את הזהויות העדתיות והפכה את המדינה למערכת של איזונים שבריריים.
אל תוך המבנה הזה נטמע מאפיין עמוק נוסף: שלטון השושלות. שמות משפחה כג’מאיל, פרנג’יה, ג’ונבלאט, שמעון, כראמה וסלאם אינם רק שמות היסטוריים, אלא מוסדות פוליטיים חיים העוברים מדור לדור. הפוליטיקה בלבנון אינה רק מאבק רעיוני אלא גם ירושה משפחתית, שבה כוח, משאבים והשפעה מועברים כנכס.
הנפוטיזם הפך למנגנון שלטוני, כזה שחוסם רפורמות, משמר אליטות ותיקות ומרחיק את הציבור הרחב ממוקדי קבלת ההחלטות. במציאות זו נולדה האמירה "העדות הן בעלות הבית והמדינה היא רק אורחת" – תיאור מדויק של סדרי העדיפויות בלבנון, שבה הנאמנות הראשונית היא לעדה ולמשפחה, ולא למדינה.
החוקה הסמויה
היעדר הממלכתיות בא לידי ביטוי גם בזירה הביטחונית. לבנון כמעט מעולם לא ניהלה עימות צבאי כמדינה ריבונית. במקום זאת, היא פעלה באמצעות שחקנים אחרים שהתנהלו משטחה: אש"ף בשנות ה-70, סוריה בשנות ה-80, ומאז שנות ה-90 ארגון חיזבאללה, הנתמך בידי איראן. מצב זה יצר מציאות שבה ההחלטות על מלחמה ושלום מתקבלות לעיתים מחוץ לביירות, בעוד האוכלוסייה האזרחית נושאת במחיר. גם כאן משקפת אמירה עממית את המצב: "בלבנון יש יותר כלי נשק מדגלים".
ההיסטוריה הלבנונית רצופה עימותים פנימיים שהם חלק מדפוס חוזר. כבר בשנת 1958 התעמתו מוסלמים ונוצרים סביב זהות המדינה, בעימות שהצריך התערבות של ארצות הברית. אך האירוע המכונן ביותר היה מלחמת האזרחים שפרצה ב-1975 ונמשכה עד 1990 – מלחמה שהחלה כעימות בין אש"ף והמחנה המוסלמי לנוצרים, והפכה במהרה למלחמה מרובת זירות, עדות ומשתתפים זרים. במהלך שנות ה-80 הפכה סוריה לשחקן הדומיננטי במדינה, לחמה בלבנונים עצמם, חיסלה יריבים פוליטיים ורוקנה את הריבונות מתוכן. המלחמה הותירה אחריה כ-150 אלף הרוגים, הרס עצום, טראומה עמוקה ולקח מרכזי: אין מנצחים במלחמות כאלה.
מתוך הטראומה הזו נולדה מערכת של כללים לא כתובים – "החוקה הסמויה" של לבנון. הכלל הראשון והחשוב ביותר הוא היעדר הכרעה: אף עדה אינה אמורה לנצח לחלוטין. כשצד אחד מתחזק, נוצר מיד מנגנון איזון. הכלל השני קובע כי פגיעה חמורה בעדה אינה נותרת ללא תגובה, אך התגובה נשארת לרוב בגבולות שמונעים הידרדרות כללית.
הכלל השלישי הוא אולי המורכב ביותר: זוכרים הכל, אך לא פותחים דבר. אין ועדות אמת, אין משפטי מלחמה, אין ניסיון להגיע להכרעה היסטורית. הזיכרון מודחק לטובת הישרדות משותפת. ושוב נולד פתגם המתמצת את המצב: "אין פתרון – יש ניהול משבר".
לצד כללים אלו קיימים קווי גבול בלתי רשמיים: לכל עדה יש מרחבים גיאוגרפיים הנתפסים כ"שלה", גם אם אינם מוכרזים כך רשמית; אין מפקד אוכלוסין מאז 1932, משום שמספרים נתפסים כנשק פוליטי; והצבא הלבנוני? זה הנתפס כקו הגנה אחרון מפני כאוס במדינה מונה כ-80 אלף חיילים ומכונה "צבא הדחלילים".
הפערים הצבאיים – ובראשם הפער בין צבא לבנון ובין חיזבאללה – מתקבלים כחלק מהשיטה כל עוד אינם מופנים פנימה. כל זה החל כשהמערב סירב להפוך את צבא לבנון לצבא מתקדם מחשש שציוד ונשק חדשניים ומסווגים יזלגו לגופי טרור. כך הוקם גוף שהוא חצי מיליציוני וחצי משטרתי. צבאי הוא לא.
מנגנוני ההישרדות של לבנון אינם נשענים רק על איזונים פנימיים, אלא גם על מעורבות חיצונית מתמדת. לבנון היא זירת השפעה של איראן, ערב הסעודית, צרפת וארצות הברית, שכל אחת מהן תומכת בגורמים שונים בתוך המדינה. אף אחת מהן אינה מעוניינת בפירוק מוחלט של לבנון, אלא בהשפעה עליה. כך נוצרת יציבות פרדוקסלית – מדינה שמתקיימת דווקא בזכות התערבות חיצונית שמונעת הכרעה פנימית.
גם הכלכלה, למרות קריסתה בשנים האחרונות, שימשה לאורך זמן גורם מאחד. הבנקים, המסחר והשירותים היו שזורים בין העדות, וביירות תפקדה כמרכז כלכלי משותף. קריסה מוחלטת הייתה פוגעת בכולם, ולכן נוצר רציונל הישרדותי משותף. אך מאז 2019, עם קריסת המטבע והמערכת הפיננסית, גם מנגנון זה התערער והמדינה נכנסה למשבר עמוק נוסף – כזה שממחיש שוב עד כמה המערכת שברירית.
הימנעות מהתהום
ובכל זאת, לבנון אינה רק סיפור של כישלון. היא גם מרכז תרבותי ואינטלקטואלי יוצא דופן. החברה הלבנונית מתאפיינת ברב-לשוניות, בפתיחות יחסית ובעושר תרבותי – עיתונות, אוניברסיטאות, אמנות ומוזיקה. דמותה של הזמרת פיירוז הפכה לסמל כמעט יחיד שמצליח לחצות עדות. שיריה מושמעים בכל בית, והם מבטאים געגוע וזהות שאינה פוליטית. בלבנון נוהגים לומר: "אם יש משהו שמאחד את כולנו – זו פיירוז", אמירה שממחישה עד כמה קשה למצוא סמלים משותפים במדינה זו.
בנוסף, קיימת הפזורה הלבנונית – מיליוני לבנונים שחיים ברחבי העולם וממשיכים להזרים כספים, רעיונות ותקווה. אך עצם קיומה של הפזורה מעיד על עומק המשבר, על כך שרבים בוחרים לעזוב כדי לחפש יציבות במקום אחר. ובכל זאת, גם מי שעזב שומר על קשר רגשי עמוק למולדת.
בלבנון אין "אב מייסד", אין נרטיב היסטורי מוסכם ואין דמות שמצליחה לחצות את כל הקווים העדתיים. כל גיבור הוא גם שנוי במחלוקת. לכן, לבנון אינה מתבססת על אחדות, אלא על הסכמה מינימלית שלא להתפרק. בסופו של דבר, לבנון שורדת בזכות איזון עדין בין פחד, זיכרון ואינטרסים. זו אינה יציבות של שגשוג, אלא של הימנעות מהתהום. היא אינה מדינה מתפקדת במובן הקלאסי, אך גם אינה מדינה מתה. שיווי המשקל השברירי מחזיק מעמד כבר עשרות שנים, למרות הכל ואולי דווקא בגלל הכל.
ואולי, במבט רחב יותר, לבנון אינה רק סיפור לבנוני, אלא מראה לא נוחה לעולם הערבי כולו. מדינות רבות באזור מרבות להציג חזות של יציבות, אחדות וריבונות, אך בפועל מתמודדות עם אותם שדים מוכרים: זהויות מתחרות, שלטון אליטות, תלות בכוחות חיצוניים ופער עמוק בין המדינה לאזרחים. ההבדל הוא שלבנון אינה מסתירה זאת.
בעוד משטרים אחרים מטפחים מיתוסים של אחדות לאומית ושליטה מוחלטת, לבנון חושפת את השבריריות שמאחורי הרעיון המדינתי. לכן, במקום לשמש אזהרה בלבד, לבנון היא גם תזכורת לא נעימה – שהבעיה אינה רק בה, אלא במודל רחב יותר שבו מדינות מתקיימות כלפי חוץ, אבל מבפנים נאבקות להגדיר מיהן באמת.
אם מבקשים להפנות אצבע מאשימה, קשה להתעלם מחלקם של הליגה הערבית והעולם הערבי הרחב בעיצוב גורלה של לבנון. בשם סיסמאות של "אחדות ערבית" ו"מאבק משותף" אפשרו מדינות ערב לאש"ף להפוך את לבנון החל משנות ה-70 לזירת עימות עם ישראל.
לבנון נשאה במחיר – הרס, מלחמות, פירוק פנימי – בעוד שמדינות ערביות אחרות שמרו על יציבותן היחסית. בהמשך, כשהחלה ההשפעה של איראן להתעצם דרך חיזבאללה משנות ה-80, אותה "אומה ערבית" גדולה לא הצליחה – ואולי גם לא ניסתה – לבלום את התהליך.
התוצאה הייתה לא רק שיעיזציה של מוקדי כוח בלבנון, אלא גם איראניזציה הדרגתית של מרחב שהיה אמור להיות חלק מהעולם הערבי. כאן מתגלה הסתירה במלוא חריפותה: אותן מדינות שהטיפו לאחדות לא הצליחו להגן על אחת מהן מפני הפיכתה לשדה משחק של אחרים. במובן הזה, לבנון אינה רק קורבן של חולשותיה הפנימיות, אלא גם של כישלון אזורי רחב יותר – של מי שדיברו בשם אחדות, אך פעלו בפירוד.
בימים אלה נפתח משא ומתן בין ישראל ללבנון על הסכם שלום ואף נורמליזציה, אך כל מי שממהר לטפח ציפיות להסכם היסטורי ראוי שיזכור: קיום הסכמים מעולם לא היה הצד החזק של לבנון. למעט הסכם טאיף מ-1989, שעיגן את מבנה המערכת הפוליטית אך לא פתר את בעיותיה השורשיות, כמעט כל הסדר אחר נותר על הנייר או התמסמס אל תוך המציאות המורכבת של המדינה.
לכן, גם אם יושג הסכם – ויהיה מרשים ככל שיהיה – הוא ייבחן לא בכותרות אלא ביכולת להתקיים בתוך מערכת שאינה מתפקדת כמדינה קלאסית. בין הצהרות למציאות בלבנון פעורה תהום, ולעיתים קרובות מדי היא זו שקובעת.
התרעות פיקוד העורף