האיום האקטואלי ביותר הוא שאם נתניהו ייבחר שוב, הם יממשו את האיום ויעזבו. הם לא מוכנים לעוד ארבע שנים של ממשלת ימין. בחצי השנה שנותרה הם עדיין כאן כדי להשפיע וביום הבחירות הם יהיו כדי להצביע. אבל אם התוצאה לא תהלום את מה שהם רואים כתקווה, המזוודה שלהם כבר ארוזה.
הסנטימנט הזה שייך יותר מכל למחנה השמאל, ובאופן פרדוקסלי הוא אנטי־דמוקרטי ומאוד לא ליברלי. הוא מנוגד לחלוטין לערכים שלהם עצמם, שמושתתים על קבלה, הכלה והבנה של חוקי משחק שכוללים בחירות חופשיות ושלטון העם. בבחינת "תעצרו את המדינה, אני רוצה לרדת". בשבילם הדמוקרטיה היא על תנאי. אם המחנה שלי מפסיד, תשכחו ממני. מהצד השני של המפה הפוליטית אפשר למצוא רק מספר אמירות ספורדיות של אנשים שאיימו בעזיבות. הם כתבו, התראיינו או צוטטו כמי שאמרו שיום יבוא והם יעזבו. אבל זו בוודאי לא הייתה נהמה שתפסה תאוצה.
גם כעת, אולי היה אפשר לצפות שמהמחנה הימני יעלו קולות שיטענו שהם לא מוכנים לחיות במדינה שמי ששולטת בה היא למשל, לתפיסתם, גלי בהרב מיארה. ואם חלילה, בשבילם, מי שיקימו את הממשלה הבאה הם בנט, לפיד וגולן - הם לא יחיו כאן. אך הם לא מאיימים, אלא נשארים. מסתבר שהדמוקרטיה היא ערך שמחנה השמאל נהנה להתנאות בו ומחנה הימין מיישם אותו.
בעבר תופעת הירידה הייתה מגונה. ראשי ממשלה ומנהיגים כינו את העוזבים, בייחוד בזמן מלחמות, בשמות כמו "פחדנים" ו"נפולת של נמושות". כיום המצב שונה. איום בנטישה זוכה להבנה ואפילו אהדה. ברוכמן, לדוגמה, הפכה במהרה ל"קול השפוי". מישהי שעד היום הייתה פליטת ריאליטי זניחה, זו שהכניסה לפנתיאון משפט כמו "אם השניצל יצא בצורת ארץ ישראל, זה אומר שצריך להתגייס". לפתע העיניים נשואות אליה, מבקשים את מוצא פיה. היא הוזמנה לראיונות באולפנים, כשהטון כלפיה מחבק ומבין.
גם לכלי התקשורת יש תפקיד שמעודד את היורד. דב גילהר בכאן 11 ראיין לא פעם ישראלים שהתאקלמו בנוחות בחו"ל. הוא תיאר את חייהם כשקטים ומקסימים, על אף הקשיים. כמעט ללא נימת ביקורת כלפיהם. עיתון "הארץ" נהנה לפרסם מדי פעם כתבה בסגנון "יורדים ונהנים", שבה הוא סוקר את מושבות הישראלים המוקמות במיאמי, פורטוגל או קפריסין. ב"דה מרקר" יספרו על עסקאות נדל"ן נוחות בעולם, כשהמסר לקורא הוא מדוע להשקיע בנתניה, אם אפשר לקנות באותו מחיר שתי דירות בפאפוס או בקטלוניה.
בשבוע האחרון הרשת התמלאה בפוסטים עם איומי עזיבה. הם מספרים על הסבים והסבתות שעלו לארץ כי חשבו שאין מקום אחר בעולם, והיום הם מאמינים שמגיעה להם התנצלות מהמדינה על מה שהם עוברים, ומחפשים יעדי מגורים חלופיים. היורדים בפוטנציה מזכירים את הסרבנות, או בשמה המקובל "אי־התנדבות לשירות". בשני המקרים לא הייתה באמת כוונה לממש, אלא בעיקר רצון לייאש. להעביר מסר שאם הכיוון ימשיך באותו מסלול, אנחנו פורשים.
בדיעבד, האולטימטום הזה נראה גרוע מכפי שהיה בזמן אמת, את זה אנחנו יודעים ברטרוספקטיבה אחרי הקטסטרופה. גם האיומים הנוכחיים נשמעים כרגע כביכול מקובלים, סבירים. המאיימים רואים ביחסים עם המדינה מעין חוזה: אם היא טובה ומשתלמת, יש בינינו עסקה, אם היא משנה את דרכה, זו הפרה בוטה.
אבל היחסים עם מדינת ישראל הם אחרים וברורים, הבית הזה הוא מקלט ייחודי לעם היהודי. אם נתפזר לכל עבר, לא תהיה כאן מדינה חזקה, מוצלחת, עשירה ומשגשגת. החיים פה אכן תובעניים ודורשים מאיתנו מחירים, לעיתים קשים. אם שכבות חזקות יעזבו, ישראל תהפוך למדינה בינונית במזרח תיכון עוין. ואם היא תהיה כזאת, היא פשוט לא תהיה.
התרעות פיקוד העורף