זה נראה כמו עוד סרטון ברשת. אבל זה לא. דמויות לגו צהובות, עריכה תזזיתית ומוזיקת ראפ קצבית. הסרטון, שמלווה בראפ באנגלית, מציג פוליטיקאים אמריקאים כבובות על חוט, דגלי ישראל מעל מוקדי כוח בוושינגטון, ובמרכזו מסר אחד: "הם רוצים שתמותו בשביל ישראל". אף אחד לא אומר את זה בצורה ישירה. זה לא משפט אחד ברור -אלא חיבור של דימויים: ישראל, כסף, אפשטיין, דמויות חרדיות וקברים של חיילים אמריקאים. אף אחד לא מסביר, אבל הכול מתחבר. זה בדיוק השלב שבו רעיון עוד לא נאמר בקול, אבל כבר מתחיל לעבוד.
בימים האחרונים הסרטון הזה מופץ ברשתות בהקשר של המלחמה בין ישראל לאיראן. הוא לא עוסק במדיניות חוץ ולא באסטרטגיה צבאית. הוא עושה משהו אחר: בונה נרטיב. כמי שעוסקת בחקר רדיקליזציה וניטור איומים מקוונים, אני רואה כאן דפוס שחוזר שוב ושוב מאז ה־7 באוקטובר. זה לא מקרה בודד. זו דרך פעולה.
גם הדמויות עצמן עוברות עיוות. באחת הסצנות, דמותו של דונלד טראמפ במראה הלגו המזוהה הופכת לדמות חזיר. זה כבר לא הומור. זו דה־הומניזציה. וכשהשיח עובר לדה־הומניזציה, הוא כבר לא עוסק במדיניות, אלא ביצירת אויב.
הבעיה היא לא רק התוכן - אלא איך הוא מופץ. האלגוריתם, שמתגמל מעורבות בכל מחיר, דוחף בדיוק את סוג הסרטונים האלה קדימה. וכשזה פוגש קהל צעיר בלי כלים לזהות מניפולציה, זה כבר לא נשאר ברשת. כמי שעוקבת אחרי המעבר מהאונליין לאופליין זה בדיוק הרגע שבו זה קורה.
לאחרונה הבן שלי חזר מבית הספר הציבורי בארצות הברית וסיפר ששמע מחבריו אמירות אנטישמיות. כששאל מאיפה זה מגיע, התשובה הייתה פשוטה: סרטונים. מאז ה־7 באוקטובר אנחנו רואים איך אנטי־ישראליות הופכת לנקודת חיבור בין קבוצות אידיאולוגיות שונות, מימין קיצוני ועד שמאל רדיקלי ותומכי משטרים עוינים. כולם מוצאים שפה משותפת באותו נרטיב של שנאה. ישראל היא נקודת הכניסה - אבל הסיפור רחב יותר. זה לא מתחיל בכיתה, אבל זה נגמר שם.
התרעות פיקוד העורף