פסח הסתיים, וכמו בכל שנה דיברנו על חירות, על יציאה מעבדות, על היכולת של חברה לקחת אחריות על עצמה. אבל במרחב הציבורי בישראל אנחנו פועלים לפי היגיון הפוך: לא חירות כי אם כפייה מתוך הרגל; לא בחירה אלא כניעה שקטה לנורמות תאוקרטיות שהולכות ומחמירות בלי שאיש באמת בוחן אותן.
סימני ההיכר בימים האחרונים היו כיסויי הניילון המכסים כל מדף הנושא עליו את החמץ המשוקץ. יאמרו המקילין שאין בכך בעיה—מדינה יהודית, פעם בשנה, מה כבר קרה. ואין זה כך. עקרון הכפייה חל סביב השעון, בכל ימות השנה, בין שחרית למעריב, בין אם קודש ובין אם חול.
הכפייה הדתית כולה מוצגת לעיתים קרובות כעימות בין דת לחילוניות, או כשאלה של חוק. אך בפועל, בענייני כשרות לפחות, אין כמעט כפייה חוקית ישירה' ואין מדובר ביד הכבדה של המדינה, לפחות מחוץ למוסדות הציבור. בעלי מסעדות, מלונות ואולמות אירועים אינם פועלים משום שהחוק מחייב אותם, ובוודאי שלא, במקרים רבים, מתוך מחויבות דתית עמוקה. הם פועלים מתוך הבנה פשוטה של השוק: יש קבוצה אחת שתעניש אותם אם לא ייכנעו, ויש קבוצה אחרת שתגיע בכל מקרה. כי אין כוח להילחם. כי אין סיכוי.
כולם מפחדים מחרם צרכנים שעצם הרמיזה עליו מספיקה כדי לסגור שווקים שלמים בפני מי שלא מיישר קו. עסקאות מתבטלות ברגע האחרון כשהמילה "לא־כשר" עולה; חברות שמצהירות על ערכים ליברליים מסרבות לרכוש מוצרים רק משום שאין עליהם חותמת של המאפיה המושחתת של מעניקי תעודות הכשרות; שווקים שלמים פשוט אינם נגישים למי שבוחר לא להשתתף במשחק.
אותו ציבור בדיוק, שכאשר הוא נכנס למלון הילטון בלונדון, אינו מעלה בדעתו לדרוש תעודת כשרות, או להזדעזע מכך שמוגש קפה חם בשבת – אך בישראל הוא עשוי לצפות שמלון מאותה רשת ממש יתיישר לפי חוקי הסנהדרין של הכשרות. משותקים מאימת הציבור הלא עקבי הזה, שהוא היפוטתי במידה רבה, משביתים המלונות תנורים וקומקומים, ומשבשים את יום המנוחה. זה מתקבל כגזירה משמיים אך אין זה מדויק: חפשו בתנ"ך ולא תמצאו ולו אזכור אחד של סוגיית החשמל.
האמת יותר מורכבת
האבסורד מתבטא בפרטים הקטנים והקונקרטיים ביותר של הכלכלה הישראלית. קחו את שוק היין. בישראל, היין לא־כשר המקומי, שזכה לתהילה ניכרת, הולך ונעלם: היקבים שמסרבים להיכנע לדרישות הכשרות נשארים בשוליים, מייצרים כמויות זעירות, ומתקשים להיכנס לרשתות שיווק, למסעדות, ולבתי מלון. במקביל, המדפים מתפקעים מרוב יינות לא־כשרים מיובאים — מצרפת, מספרד, מניו זילנד — שנמכרים באותה חנות, בזול, ונצרכים ללא בעיה.
ההיקש המגוחך הוא שהצרכן הישראלי מוכן לשתות יין לא־כשר — כל עוד הוא לא מיוצר בישראל. קשה להעלות על הדעת דוגמה ברורה יותר לעיוות – וקשה אפילו להאמין שההתעקשות היא אמיתית. במקום לעודד ייצור מקומי, המערכת דוחקת אותו החוצה. במקום שהכשרות תשקף בחירה דתית, היא הופכת לכלי שמייצר היררכיה מלאכותית: תוצרת זרה מתקבלת; תוצרת מקומית נפסלת. אין סיכוי שרוב הציבור מתעקש על הטירוף הזה. בשוליים ההזויים, פולחן הכשרות הוא נמר של נייר.
הרי אין סיכוי שרוב צרכני ישראל באמת מתעקשים לשלם יותר כדי שייננים חילונים לא ייגעו במוצר שהם עצמם מייצרים. כי הרי כדי לעמוד בסטנדרט המחמיר, הם נדרשים להפוך למנהלי עבודה ביקב שלהם־עצמם, בזמן שאחרים — "כשרים" מהם — מבצעים את הפעולות בפועל. יש לקרוא לילד בשמו: תועבה המחללת שמי שמיים.
כמעט בכל דבר שקשור למזון, הכל יקר ומסורבל בהרבה מהנדרש, והופך ללא-תחרותי מול יבוא, בגלל סיבוכי ונפתולי הכשרות. בחלקם הם לפחות "אמיתיים" מבחינה הלכתית – ובחלקם (הגדול) מדובר בלא יותר מאשר אתנן המשולם לעסקני ופרנסי תעשיית הכשרות, מי מהדרין יותר, ומי מעט פחות. מדובר במנגנון של שליטה וכסף.
איך המנגנון הזה מחזיק? השוק פשוט מניח שקבוצה אחת מוכנה להחרים, להפעיל לחץ, ולהעניש כל סטייה מהנורמה – ושה"דתיים" מונוליטיים מבחינה זו – ושהאחרת, החילונית והליברלית, ניתנת לרמיסה. ובאמת, גם מי שלא מקפיד על כשרות בחייו האישיים, גם מי שאוכל במסעדות לא כשרות בחו״ל בלי היסוס, ממשיך בישראל להתיישר עם הסטנדרט. לא מתוך אמונה אלא רצון לא להסתבך. אולי מפחד להיות מואשם בחוסר פטריוטיות, אפילו.
יש מי שמזהיר שהפרת האיזון הזה תיצור כאן "שני עמים". אבל האמת יותר מורכבת. המצב הקיים הופך לחלק מתמהיל ארסי של כפייה דתית לא רצויה שממאיסה את המדינה (ואת הדת) על חלק ניכר מהציבור. אין שום "אחדות" בטירוף הזה – יש נאחס ענקי מהתנועה החד־כיוונית לדתיות. כך מתבססת כפייה: מתוך כניעה שקטה נבריח מכאן חילונים ונדחה עולים פוטנציאליים. כך נגיע למדינת הלכה.
אם מנגנון הכפייה כלכלי, הרי שניתן לשנותו באותם אמצעים כלכליים. לא באמצעות עימות ישיר מול קבוצות שאינן ניתנות לשכנוע, אלא באמצעות שינוי פשוט של תמריצים. כל עוד מסעדנים ומלונאים מפחדים רק מסוג אחד של חרם, הם ימשיכו ליישר קו רק בכיוון אחד.
כאשר מסעדה או מלון בוחרים, למשל, להגיש יין לא־כשר מיובא אך לא יין ישראלי לא־כשר, יש מקום לומר זאת בפשטות. לציין. לפרסם. לשאול מדוע. כאשר עסק מבטל עסקה רק משום שאין חותמת, יש מקום לחשוף זאת כדי להאיר מציאות שרבים מעדיפים לא לראות. במילה אחרת: שיימינג. לא נעים? יופי. גם הכפייה ועלויותיה לא נעימים. זהו צעד מינימלי, כמעט טכני - אבל כזה שיכול להתחיל לשנות את המשוואה.
כי ברגע שהלחץ מפסיק לפעול בכיוון אחד בלבד, יתברר מהר מאוד מה עומד מאחורי ה"נורמות" ועד כמה כל צד באמת מחוייב. בהחלט ייתכן שיש שוק כביר לבתי מלון שמתעלמים לחלוטין מהכשרות. יש בהחלט סיכוי שיש כאן ציבור שיותר מחויב לאי-כשרות – ולאי-שיתוף פעולה עם השחיתות שמאחורי תעשיית ההכשרים – משחושבים.
אולי אפילו לא צריך חרם ממש. אולי יתגלה שקיימים צרכנים רבים שמוכנים פשוט לתעדף מלון שיפעל נורמלית בשבת. לשלם יותר, לוותר על מיקום או על פינוקים מסויימים אחרים – תיעדוף. אני מעריך שאם מספיק בתי מלון יבינו שהם יכולים להפוך לאהובים במיוחד בדרך הזו – בהדרגה נשתחרר כולנו מהעונש הזה. כמו עננה שחולפת, כמו ערפל שמתפזר, כמו קדחת שעוברת – כך יבינו ההמונים שמה שלא דורשים ברודוס אין גם סיבה לדרוש בישראל.
כאשר יש מחיר לשני הצדדים, ניתן לדבר על בחירה אמיתית. מי שרוצה להקפיד על כשרות, שיעשה זאת בדל"ת אמותיו, ושישלם יותר על התענוג ועל הבירוקרטיה במקומות המיועדים לצרכיו. אין שום סיבה להעניש את כלל הציבור. עורו אחים! יש חיים אחרי הבד"צ.
התרעות פיקוד העורף