בתיאטרון “החולות הנודדים” של המזרח התיכון, שחקנים שונים ממלאים מגוון תפקידים. לפעמים הם אויבים שהופכים לידידים, וחוזר חלילה. אחד התפקידים "האטרקטיביים" הוא תפקיד האויב הגדול של מדינת ישראל. ממלחמת העצמאות ועד שנחתם עימה חוזה השלום, הייתה זו מצרים – המדינה הערבית הגדולה ביותר בעלת גבול משותף עם ישראל.
אחר כך תפסה עיראק את התפקיד הנכסף והביאה אותו לשיא במתקפת הטילים על ישראל ב־1991. אבל השמדת הכור הגרעיני באוסיראק ב־1981, מלחמת שמונה השנים מול איראן והמפלה במלחמת המפרץ הראשונה ב־1991 שחקו את כוחה של עיראק ואפשרו לאיראן לתפוס את התפקיד.
אם כך, מי יהיה הבא בתור? נראה כי התחרות ניטשת בין טורקיה לפקיסטן. שתי מדינות גדולות (85 מיליון תושבים בטורקיה, 240 מיליון בפקיסטן), בשתיהן רוב מוצק של סונים, בשתיהן משטר סמכותני הנשען על כידוני הצבא, לשתיהן צבאות גדולים ובאופן מוזר, לשתיהן יחסים טובים עם ארצות הברית, בעלת הברית העיקרית של ישראל.
מאז שתפס את השלטון לפני כ־25 שנה, וביתר שאת אחרי משט המרמרה ב־2010, הנשיא הטורקי ארדואן החריף את הטון כלפי ישראל. היחסים הדיפלומטיים הורעו וב־2018 הוחזרו השגרירים. עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" הכריז ארדואן על אמברגו כלכלי גורף ובהמשך איים בהפעלת כוח צבאי ואף בפלישה לישראל.
פקיסטן וישראל מעולם לא כוננו יחסים דיפלומטיים, ופקיסטן בחרה תמיד להתייצב לצד אויבינו בזירות הבינלאומיות. פקיסטן היא שותפה מרכזית של סין בקידום תוכנית “החגורה והדרך” לביצור מעמדה של סין כמעצמה עולמית מובילה. שתיהן יזמו מהלך להפסקת אש בין איראן לארצות הברית. עמדתה של פקיסטן כלפי ישראל בוטאה בשבוע שעבר בצורה חדה וברורה על ידי שר ההגנה הפקיסטני שכינה את ישראל “קללה לאנושות” ואיחל “למי שיצרו את המדינה הסרטנית הזו על אדמת פלסטין כדי להיפטר מיהודי אירופה שיישרפו בגיהינום”.
ישראל חייבת להיערך לתרחיש שבו אחת משתי המדינות האלה תתייצב מולה מיד אחרי שוך הקרבות נגד איראן. הבחירה ביניהן איננה בידינו ושתי האפשרויות גרועות כמעט באותה מידה. המנוף המרכזי שיש לנו בהתמודדות מולן הוא יחסינו עם ארצות הברית, ועליהם אנחנו חייבים לשמור מכל משמר.
התרעות פיקוד העורף