הסכם פוטנציאלי בין ישראל ללבנון אינו רק שאלה ביטחונית, אלא מבחן עמוק לרעיון המרכזי של ספרי "המאה היהודית" שהגה ההיסטוריון יורי סלזקין: המעבר ממדינה יהודית כעובדה ריבונית בלבד לישות שמעצבת סדר אזורי חדש, המחבר בין זהות, מדינה ואזור. במובן זה, הסכם עם לבנון עשוי להיות המשך ישיר להסכמי אברהם, אך בתנאים מורכבים יותר, הדורשים שינוי עומק בלבנון עצמה.
כבסיס לפתרון סוגיית חיזבאללה נדרשים פירוקו מנשק, פירוק מסגרותיו הלוחמות ושילובן מחדש בחברה הלבנונית. כך עשו בצפון אירלנד וכך יצטרכו לעשות כאן. מודל זה מבטא הבנה קריטית: לא ניתן לפרק כוח צבאי בלי לבנות במקביל חזון מדינתי חדש.
אך בעוד שישראל הצליחה לייצר "מערכת הפעלה" זהותית, יהודית־ישראלית, לבנון נותרה מפוצלת בין עדות ונאמנויות חיצוניות. לכן, תהליך פירוקו של חיזבאללה הוא גם ניסיון לייצר זהות אזרחית לבנונית חדשה. או בשפה שלנו, רק ממלכתיות לבנונית תצליח להעמיד את המדינה מעל המיליציה. זהו תהליך של דה־רדיקליזציה תרבותית.
מנקודת מבט ישראלית, הסכם כזה מחייב מעבר מחשיבה של הרתעה בלבד לחשיבה של יצירת מרחב. כפי שטענתי בספרי "המאה היהודית", יש לדבר עם המרחב ולא רק אליו. הסכם עם לבנון ידרוש מישראל לא רק כוח, אלא גם יכולת להציע אופק: כלכלה ושיקום תמורת שלום ושילוב אזורי. המשוואה ברורה: פירוק חיזבאללה בתמורה לבניית לבנון. נסיגה ישראלית מדורגת בתמורה לריבונות לבנונית אפקטיבית. ותחת כל אלו – מעטפת בינלאומית ואזורית שתייצר תמריצים לשינוי.
אם יצליח, הסכם כזה לא יהיה רק סיום סכסוך, אלא תחילתו של סדר אזורי חדש. יהיה זה סדר שבו ישראל אינה רק שחקן ביטחוני, כי אם חלק בלתי נפרד ממרכז אברהמי תרבותי־רעיוני.
התרעות פיקוד העורף