בבוקר שבו התעוררנו להפסקת אש, אחרי שבמשך הלילה ציפינו לגרוע מכול, כל מה שרציתי לעשות הוא לרוץ בים. יחפה כמו בסרטים, לפרוש ידיים לצדדים ולתבוע את החופש שמגיע לי מתוקף היותי בן אדם על הפלנטה.
אנחנו גרים במרחק של 200 מטר מהים. זה אומר שאם הייתה נשמעת התרעה, הייתי יכולה לרוץ מהר ולהספיק להגיע הביתה. ובכל זאת, במשך שבועות לא רק שיצאתי במשורה מהבית, נמנעתי מלהגיע למקום שאני הכי אוהבת בעולם. אוהבת יותר מכל בית שהיה לי.
האיש שלי היה כנראה הבן אדם היחיד שהצליח לישון באותו הלילה. הקימות והמעברים עם כל התרעה לא רק שלא הרסו לו את השינה, הם גרמו לו לישון עמוק כל כך, שפחדתי שלא אצליח להעיר אותו. באמצע הלילה, לקראת קץ הקיצים כמו שהובטח, העדפתי לדבוק בתחזיות הרוחניות ולקרוא על פי המסורת את "שירת הים" לראשונה בחיי. כי נס חייב לקרות בתוך הטרלול שיצא משליטה.
בבוקר, אחרי שעה וחצי של שינה טרופה שלי, הסתכלנו אחד על השנייה וידענו שיש מקום אחד שאנחנו רוצים להיות בו. במים, בלי קשר למצב הים. לא החלפתי בגדים מהלילה, אפילו לא נעלתי נעליים. לא הסתכלתי במראה לראות איך אני נראית אחרי ליל הבלהות הזה שהיה ליטרלי קריעת ים סוף עבורי.
בדרכנו מערבה החל לרדת פתאום גשם שוטף בניגוד לכל התחזיות. הזוגי, שהסתכל עליי והציע לי לחכות לו בקפה הסמוך כדי שלא אירטב על החוף, קיבל בתגובה פרצוף המום. כדרכן של פרופורציות ידעתי שגם אם יהיה עכשיו ברד כבד מלווה בסופת חול, אהיה בחוץ ויהי מה, אדרוך על החול ואנשום את ריח הים. חירות, עצמאות. פתאום כל הקלישאות מקבלות משנה תוקף.
אני אומרת את זה כקול של הרבה אנשים שחושבים כמוני. הגיע הזמן לזרוק את קלישאות החוסן של דור המדבר מקום המדינה. אנחנו לא אתם ולא רוצים להיות אתם. יצאנו ממצרים. הגיע הזמן לשנות את התודעה ולעשות היסטוריה בצורה אחרת. אנחנו דור אחר, אין לנו חוסן, אין לנו רצון לחיות מתוך חוסן, ונמאס לנו ממלחמות.
הפרלמנט שיושב בכל שבת בחוף לא הפסיק לעשות זאת גם תחת טילים. מרחוק הייתי רואה את הכיסאות והשש-בש והגרעינים. אנשים שהבינו שהמרחב המוגן הכי בטוח שצריך לחפש בימים כאלה הוא המרחב המוגן של הנפש. בימי שבת רגילים הרעש הבלתי פוסק של המטקות היה מפריע לי בזמן המדיטציה. באותו בוקר זה היה הצליל הכי יפה שיכולתי לשמוע. נכון, בסך הכול אני אישה עם מזל, בדירה הנוכחית שלי מותקן ממ"ד ובכל זאת, הטראומה נמצאת בכל מקום בגוף. אם נרצה או לא.
אם צריך ללמוד משהו מכל הסיפור הזה, מלבד הדבר המובן מאליו שמלחמות זה מיותר, הוא שאנחנו צריכים להתעורר ולשים לזה סוף. לשקרים על השמדת היכולות של האויב, לדברי ההבל, להנדסת התודעה של "ירי בודד וחד-ספרתי", שכל אחד כזה החריב למישהו משהו, לתקשורת שכבר לא מתפקדת כמו שהיא צריכה לתפקד.
זה לא עניין פוליטי, לא ימין או שמאל. זו הבנה שאי אפשר להתיימר לשחזר את סיפור דוד וגוליית, שאי אפשר לנצח אם לא מוכנים גם לדבר ושבעיקר אי אפשר לנצח אם מזניחים את המשאב הכי חשוב של המדינה הזו: האזרחים הלא ממוגנים, הלא מפוצים, שצריכים להתחנן למתווה, להגנה בסיסית, שצריכים שמישהו ידבר איתם ולא יתייחס אליהם כאל בשר תותחים בשם ההיסטוריה. כולם חפצים ביקרם של האזרחים האלה לפני בחירות, אבל בזמן אמת אף אחד לא רואה אותם ממטר, משום צד של המפה הפוליטית. בסוף, האחריות שזה לא יקרה יותר היא אך ורק שלנו.
התרעות פיקוד העורף