את שם המשפחה הגלותי השאירו בגולה, אבל את המשפחה הקימו פה בארץ. גפנים אין בגינה, יש לימונים גדולים וקטנים, ודובדבנים שעברו ייחור ושיחי ורדים דוקרניים. כל זה בבית שאין בלתו וחלילה שהמדינה תישרף. גם בעידנא דריתחא דג'ננא דשמפניא לא אאחל לה שיאונה לה רע. אוי לי אם המדינה תישרף. לאן אלך? ולאן ילכו ילדיי ונכדיי, שטרם באו לעולם?
"כָּל אַהֲבָה שֶׁהִיא תְּלוּיָה בְדָבָר, בָּטֵל דָּבָר, בְּטֵלָה אַהֲבָה. וְשֶׁאֵינָהּ תְּלוּיָה בְדָבָר, אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם", כתוב במסכת אבות. זו קצת הגזמה. אהבה כמעט תמיד תלויה בדבר. אני אוהבת את הארץ הזו בכל ליבי אך מודה בכאב שעם המדינה נהיו לי עניינים בשנים האחרונות, מאז שהפרה את הסעיפים הבסיסיים ביותר בחוזה שבין אדם למדינתו. אבל זו הרי אהבה שתלויה בדבר, ולי, כאמור, אין מדינה אחרת.
יש לי שאיפה למנהיגות אחרת. פחות חמדנית, פחות מגלומנית, פחות זו מילת המפתח. פחות. לא צריך כל כך הרבה נציגים עם עודף אישיות. ומי שישמע, איזו אישיות. באמת, אפשר גם סתם אנשים שמבקשים טוב, ואם אפשר כאלה שלא סוגדים למוות בעודם חיים, הכי טוב.
חוכמה גדולה, לסגוד למוות ולהצעיד אותנו אל מותנו כשאתה חי בבונקר ואם התריס שלך נסדק מיד מתקשרים לדרוש בשלומך. צריך רק לנסות להיות בת 90 שנאבקה כדי להגיע לארץ הזאת ונאלצת לעשות גליץ' במדרגות עד למקלט בכל פעם שיש אזעקה.
התחביב המוזר
כנציגת "האלה" מטעם עצמי מעניין אותי לדעת מתי הם, שמכנים אותנו כך, ביקרו בפעם האחרונה בסופר והכניסו יד לכיס? מתי הם עמדו בפקק, שהם קוראים לזה "מחלפים"? הם ושיירת מלאכי הצ'קלקות שמלווה אותם כאילו היו אלוהים בכבודו ובעצמו. מתי הם חיכו בתור לרופא במשך חמישה חודשים? מתי הם נסעו לצפון לכמה ימים בלי המשקפיים הוורודים, בלי אבטחה? תגידו, מתי הפכנו לקיסרות מונגולית שנושאת את המנהיג באפיריון ממוגן?
מכיוון שיום העצמאות הולך וקרב ובלי תקווה או לימוד אי אפשר, בדקתי את לוח שידורי תחנת השידור קול ירושלים שפורסם בעיתון "דבר לילדים" כשנה לפני קום המדינה. העיתון יצא לאור על ידי הסתדרות העובדים ובחסות מפא"י, שהייתה המפלגה השלטת ביישוב ובמדינה. כך לוח השידורים נראה ב־17 באפריל 1947. החוט המקשר הוא תאוות דעת:
"עשרה שמרדו" - תסכית על דמויות שוחרות חופש; "עברית כתיקונה" - ראובן סילמן מטעם ועד הלשון; "ברצוננו לדעת" - תשובות לשאלות מוגשות בידי יצחק אבנון וגם "קח לך עשרה קרעים", התסכית השבועי ב"נביאים ראשונים" לתלמידי כיתות ד'־ה', על נבואתו של אחיה השילוני לירבעם בן נבט, המבשרת על קריעת הממלכה המאוחדת מיד שלמה המלך.
אחיה קורע בגד חדש ל־11 קרעים, נותן עשרה מהם לירבעם, ומסמל בכך שירבעם ימלוך על עשרה שבטים כעונש על חטאי שלמה. ירבעם כונה "איש משחית", כי השחית את ישראל לאביהם שבשמיים, ורבים הפירושים על שושלת המנחוס שהמיט עלינו, ללמדנו שלא רק עכשיו יש למנהיגים ילדים מגעילים.
עוד דבר: ההבנה שחמוץ מפעיל את בלוטות הטעם. אחרת מה, נמשיך לשתות שמפניה ונרכיב משקפיים ורודים? ואז לאן נגיע? אולי לפומפיי. ומה לי, בת הארץ הזאת כמה דורות, ולפומפיי? לא אוותר עליה. כולי תקווה שיסתלקו מעלינו כוחות האופל, אלו ששורפים אותה בשם מה שנראה להם כמו אהבה ולי כמו סתם שריפה.
אמשיך לשאול, אמשיך לבקש דעת ולדרוש טוב, ואמשיך ללמד את ילדיי שלא ברלין אינשולדיגונג, לא מיאמי ולא אנגליה ואפילו לא חשבונות בפנמה, למרות הריביות המפתות. רק זה הבית, ומי שרוצה - מוזמן להצטרף לבנייתו. הדלת פתוחה. יום עצמאות שמח.
התרעות פיקוד העורף