במלחמה הזאת, שפעם אולי תהיה גם מנת חלקנו, קשה עד בלתי אפשרי לנצח

הנה משפט שעלול לקומם עליי רבים: אלמלא הגויים, לא הייתה עצמאות ליהודים. הציונות נשענת אולי על חלום בן אלפיים שהשתמר בתפילה, אבל הוא לא התקיים בחלל ריק.

לא במקרה עקבה התנועה הלאומית שלנו אחרי ההתעוררות הלאומית באירופה, הן כמקור השראה והן מפני שלעיתים הגבירה ההתעוררות הלאומית את רדיפת היהודים. כלומר, חיבת ציון התעוררה במקביל כמשאת נפש וכצורך במקלט. לא במקרה היא נסמכה על התעוררות דתית־משיחית פרוטסטנטית, מהמחצית השנייה של המאה ה־19, שראתה בשיבת היהודים לארצם תנאי הכרחי להתגשמות חזון נוצרי.

רוצה לומר: עם כל הכבוד העצום שאני רוחש הן לדורות ששימרו את חלום שיבת ציון בתפילה בלבד והן לדור שהחליט להפוך חלום למציאות - מאוחזים בקולמוס ועד לאוחזים בנשק - הרי שכל זה לא התקיים בחלל ריק. הגשמת עצמאות עם ישראל בארצו הייתה תלויה תמיד לא רק בדבקות היהודית במטרה, אלא גם ביכולתנו לרתום את עמי העולם למען השגתה ושמירתה.

זה היה נכון ערב הצהרת בלפור, וזה היה נכון עת גייסה ישראל את עזרת ברית המועצות כדי להוות משקל נגד לארצות הברית, שנסוגה מתמיכתה בסיום המנדט הבריטי. זה היה נכון גם עת נרכש ציוד צבאי, מהכור הגרעיני דרך מטוסי סילון מתוצרת צרפת ועד לרכבת האווירית בימי מלחמת יום הכיפורים.

למה עצרנו בתחנה האחרונה של אותה הרכבת? כי היא ערערה, לראשונה, על אחת מהנחות היסוד של הציונות, שלפיה רק היהודים יחליטו על גורלם. מכורח או מרצון מסרה ישראל חלק מהמפתחות לעצמאותה לידי זרים, גם אם ידידותיים.

גם מי שסבור שהנשיא האמריקאי הנוכחי הוא מתנת האל לאנושות, קל וחומר למדינת היהודים, לא יכול להתכחש לעובדה שהתלות בארצות הברית רק התחזקה. הדברים הללו נכתבים בימים שבהם זרועה הארוכה של ישראל העצמאית, בדמות חיל אוויר מפואר, מופעלת רק באישור אמריקאי. רק באישורם נתקוף מאיראן ועד לבנון, ובהוראתם נחדל.

אני לא נכנס לוויכוח הפוליטי על צדקת המלחמה, עיתויה, ניהולה והישגיה - את זה נשאיר לטורים אחרים. אני רק מצביע על כך שגם אם סבור מאן דהו שמדובר בניצחון כביר, הרי שכרוך בו אלמנט דרמטי של אובדן עצמאות.

אובדן עצמאות עלול להיות לא רק גורלו של עם, אלא אף גורלו של הפרט. כי גם אם נשכיל, נתעשת ונמשיך להרוויח את עצמאותנו כאומה ולהיות ראויים לה, ניוותר עם העצמאות האינדיבידואלית של כל אחד מאיתנו, קרב שאותו אפשר לכל היותר להאריך, אבל אף פעם לא לנצח בו.

אל דאגה, אינני הולך לחפור כאן על שעבוד הרוח לטובת החומר, מעין איבוד עצמאות מבחירה (כן, אני מודע לכך ששלוש המילים האחרונות מתנגשות ביניהן כמו מכוניות בלונה פארק) שבמסגרתו עובד חלקנו בעבודה שלא היה בוחר בה בנסיבות אידיאליות. גם את זה נשמור לטורים אחרים.

אני מתכוון למשהו בסיסי הרבה יותר. עצמאות הגוף שנגזלת מאיתנו בכל פעם קצת, עד לסוף הבלתי נמנע שבו מי שיאריך ימים עלול להיפרד ממנה לגמרי. כתבתי כאן רבות במרוצת השנה האחרונה על אמי, שהייתה אישה חזקה ועצמאית עד כחודשיים לפני מותה, ואזכיר אותה שוב. את החודש האחרון לחייה בילתה אמא במחלקה הסיעודית. שעות ארוכות ישבנו לידה במשמרות, מנסים לשדל אותה להכניס לפה עוד כפית של רסק תפוחים מועשר בחלבונים, כדרך שנהגה לשדל אותנו לאכול דייסה בילדותנו.

למזלה ולמזלנו סיימה אמא את השהות במחלקה בתוך כמה שבועות, עת שכבה לישון ולא קמה עוד. באותם שבועות הצלחתי להבחין לא רק בייסוריה אלא גם באלה של שכניה. פעם הם היו אנשים שתאוות החיים פיעמה בהם, שהייתה בהם היכולת לאהוב על כל המשתמע מכך, לבנות, להגן, להילחם ולשמור.

חלק מבני ה־90 פלוס שהקיפו את אמא שרד את הגדולה שבזוועות, חלק היה שותף בכיר לבניין הארץ והגנתה - במו ידיהם העניקו לנו עצמאות. עתה, על ערש דווי הם יושבים ובוהים נכחם, בני המזל שבהם נתמכים בידי ילדיהם או נכדיהם, בני המזל הגדול עוד יותר מזהים את הסועד אותם, שמחים בנוכחותו.

חלק מתביישים באובדן עצמאותם, אחרים איבדו את היכולת לחוש בושה, אחרי שמוחם הזדקן והתנוון לפני גופם. מה חולף עתה בחלל שבין שתי אוזניהם? אפשר רק לנסות לנחש.

דור של מי שניצחו במלחמה על עצמאותנו, מנהל קרב מאסף על עצמאותו. במלחמה הזאת, שפעם אולי תהיה גם מנת חלקנו, קשה עד בלתי אפשרי לנצח. מי ייתן וננצח בכל השאר. 