1
המוסד הישראלי שלח את טובי לוחמיו לפעילות חשאית בדרום אמריקה, באירופה ובמדינות ערב במטרה ללכוד רוצחים נאצים. במקרה אחד החליטה ממשלת ישראל בראשות דוד בן־גוריון להורות למוסד להביא לארץ את מי שהיה אחראי לרציחתם של מיליוני יהודים, הנאצי אדולף אייכמן, שהסתתר בארגנטינה בשם בדוי.
רוצחים נאצים דינם מוות. מי שכתב את הכתובת על הקיר, שרונן בר הוא רוצח נאצי, קורא למעשה לרצוח את רונן בר, כי זה העונש הראוי לרוצחים נאצים. קרוב לחודש ימים הייתה הכתובת על הקיר. איש לא טרח להאיר את עיני פרנסי העיר וחוקרי משטרת בן גביר שהכתובת היא הסתה לרצח.
2
את שירותו בשב"כ החל ב־1993 כלוחם ביחידה מבצעית. במהלך שירותו לחם ופיקד על מבצעים רבים ברצועת עזה, ביהודה ושומרון ובלבנון. הוא שימש כמפקד שטח והוביל את מבצע הריגתם של האחים עאדל ועימאד עוודאללה, מראשי הזרוע הצבאית של חמאס בחברון בשנת 1998.
ב־2016 מונה לראש אגף המטה האחראי על בניין הכוח של שירות הביטחון הכללי, וכעבור שנתיים מונה לסגנו של ראש השירות, נדב ארגמן. באוקטובר 2021 החל בר לכהן כראש השב"כ.
תחת ניהולו השב"כ השתתף בפעולות מנע שכללו את מבצע עלות השחר באוגוסט 2022, מבצע מגן וחץ במאי 2023 ומבצע בית וגן ביולי 2023. בר שמר על עמדת קודמו, נדב ארגמן, שהמליץ לראש הממשלה נתניהו על הריגת יחיא סנוואר, גם במחיר סבב נוסף בלחימה עם חמאס.
בליל 6 באוקטובר 2023 הגיע בר למטה השב"כ לאחר שקיבל ידיעה על כוונת חמאס להוציא לפועל "משהו גדול". בעקבות זאת הקפיץ לגבול צוות טקילה מהיחידה המבצעית של שב"כ. היחידה נלחמה בחזית מול מחבלי חמאס ואיבדה כעשרה לוחמים.
כמה ימים לאחר מכן דווח על הקמת חפ"ק ניל"י, יחידת שב"כ ייעודית להריגת מחבלים שהשתתפו בטבח. בתצהיר שמסר לבית המשפט העליון כתב בר שהשב"כ העביר התרעות לכלל המערכות לפני המתקפה, והתייחס לתיאוריות הקונספירציה ביחס לתפקיד השב"כ כניסיון להסיט את השיח מבירור מדיני־ביטחוני.
ב־30 באוקטובר 2023 חילצה היחידה המבצעית של השב"כ את אורי מגידיש משבי חמאס, ובפברואר 2024 השתתפה היחידה המבצעית של שב"כ במבצע לחילוץ פרננדו מרמן ולואיס הר משבי חמאס.
בכל הנוגע לאיומים מבפנים, כלקח מהמהומות בישראל במאי 2021, הקים בר אגף חדש בשב"כ, "אגף ישראל", שיטפל בכלל האיומים הביטחוניים הנובעים מתושבי ישראל, ערבים ויהודים. הוא התנגד לשילוב השב"כ במאבק בפשיעה במגזר הערבי בישראל וטען כי "זה יבוא על חשבון סיכול טרור".
בר העריך כי התגברות הטרור היהודי מלבה את הטרור הפלסטיני במעגל דמים. בפברואר 2023 התריע בפני השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, כי פעילות המשטרה במזרח ירושלים גורמת לתחושת התנכלות וענישה קולקטיבית. לקראת חג סוכות שחל באותה שנה, ביקש מהשר בן גביר שלא לעלות להר הבית. הוא גם הזהיר לגבי הפרת הסטטוס קוו בהר הבית. "התקדמות בכיוון תוביל לשפיכות דמים רבה ותשנה ללא הכר את פניה של מדינת ישראל", אמר.
בעקבות הרפורמה המשפטית שהוכרזה בינואר של אותה שנה, הזהיר בר בשיחה עם נתניהו כי "ישנה התלכדות בין האיומים הביטחוניים למצב החברתי בישראל". על רקע המחאה הנרחבת נגד הרפורמה המשפטית, ביקש בר מהשר יריב לוין להרגיע את השטח בגלל הערכות מצב שלפיהן הפוטנציאל לאלימות מתגבר נוכח קידום הרפורמה.
באוגוסט 2024 פנה במכתב לראש הממשלה בנימין נתניהו ולאחדים משרי הממשלה ובו קבע כי "תופעת 'נוער הגבעות' הפכה מזמן לכר נרחב של פעילות אלימה נגד פלסטינים".
במרץ 2025 החליטה הממשלה על סיום תפקידו של בר בשל "חוסר אמון מתמשך" בו מצד ראש הממשלה. ההחלטה התקבלה בניגוד לחוות דעת של היועצת המשפטית לממשלה ובניגוד לדעתו של בר כפי שהביע אותה במכתב ששלח לשרי הממשלה, שם נימק שמדובר בהחלטה תקדימית, שחייבת להתבסס על טענות מפורטות ומבוססות שאליהן יוכל להתייחס.
כנגד ההחלטה הוגשו עתירות לבג"ץ. ארגוני עובדים, גופים עסקיים ומוסדות אקדמיים הצהירו שישבתו אם הממשלה תפטר את בר תוך הפרת החלטת בג"ץ. במסגרת הדיון בעתירות הגיש בר תצהיר לבית המשפט, ובו ציין כי נתניהו קיים איתו מספר שיחות מחוץ לפרוטוקול, שבהן ניסה לכפות עליו להציג כעמדת שב"כ נוסח של חוות דעת מקצועית, כדי למנוע או לדחות את עדותו של נתניהו במשפטו.
לאחר הגשת התצהירים, ולפני סיום הדיונים בעתירות, ביוני 2025 הגיש בר מכתב התפטרות. לאחר סיום תפקידו קרא להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבחינת אירועי טבח 7 באוקטובר, ומתח ביקורת על ההנהגה הפוליטית. בר הדגיש כי השב"כ ערך תחקיר עצמי נרחב, אך הבהיר שהדרך היחידה לתחקור כולל של הכישלון היא באמצעות ועדה ממלכתית.
3
בתקופה האחרונה לחייו חזר לוקוב לרשימת הציירים שיצירותיהם מבוקשות על ידי אספנים וחובבי אומנות. בעבר אלבום הרישומים שלו נמכר בכמה מהדורות, וכיכבו בו הנשים היפות של ישראל, בהן אהרונה דיין, שרונה מארש, דינה ברכה ועוד רבות ונאות.
מה שנחשב להישג עבור נשות האצולה של גוש דאנס היה להגיע לדירתו של האומן ברחוב אוסישקין בצפון תל אביב, ולזכות בכך שהצייר יפה התואר יצייר אותן. הבעלים העשירים של נשות האצולה שילמו לא מעט כסף כדי שהגברת תחזור עם תמונה שלה, פרי מכחולו של האומן המוכשר. יהלומנים ותעשיינים עשירים היו מבקשים ממנו שיצייר את הגברות שלהם, כשהם מפתים אותו בבוכטה של ירוקים, שאותה נפנפו לו מול העיניים.
לוקוב הגיע לתל אביב מקיבוץ נען. אמו הייתה ממייסדות הקיבוץ. אחרי שירותו הצבאי למד ציור במחלקה לאומנות בבצלאל בירושלים. בגיל צעיר יחסית הייתה לו תערוכת יחיד בגלריה גורדון המכובדת, ולאחר מכן השתתף בתערוכות רבות.
בסוף שנות ה־60 פעלו בעיר הזימה תל אביב סיטי מועדונים רבים, שהידועים שבהם היו מנדי'ס, קינג'ס קלאב ופרדריקה. אפשר היה לראות בהם את הקיבוצניק הצייר הבליין מעביר כמה שעות כאשר מתחככים בו כל מיני גרופיס. הקרבה שלו לאנשי "הצריף של אביגדור", המעוז של חבורת לול ששכן בחוף מציצים, הביאה את שוטרי מחוז תל אביב ללוקוב, שנהג כמו כל החברים להשתמש מדי פעם בחשיש.
שלפתי מהכיס בעצבים חצי אצבע חשיש וצעקתי עליו "השתגעתם, מה עצרתם את אריק, אורי ולוקוב? בוא, תעצור גם אותי". קונפורטי לקח את חצי האצבע ודחף אותי מפתח התחנה, כשהוא צועק עליי, "תעוף מפה, אידיוט, אתה רוצה שיהיה לך תיק ועבר פלילי?". עפתי.
באיזשהו שלב אורח החיים של לוקוב נמאס עליו והוא שינה אותו. המהפך שלו החל בסביבות גיל 40. הבוהמיין התל אביבי שגדל בקיבוץ לא ידע בילדותו דבר על יהדות. יותר מכך, הוא ספג תחושות אנטי־דתיות ביישוב שלו, שבו הוקצתה שכונה צדדית עבור קבוצה קטנה של שומרי מסורת. החבר'ה כינו את השכונה "הגטו היהודי".
באותה תקופה, סוף שנות ה־70 ותחילת שנות ה־80, כמה מחבריו שתהו גם הם על משמעות החיים ומאסו במה שהוגדר חיי הפקר, התקרבו ליהדות. הם הפנו אותו להרצאות בנושא. לא מעט אנשים הרימו גבה כשלוקוב החל להיעלם מהנוף הבוהמייני ועבר ללמוד בישיבה.
"בהתחלה היה לי מוזר ללמוד בין בחורים צעירים, אבל לא התביישתי, כי ידעתי שזה מה שאני צריך לעשות", הוא אמר. כשביקר בקיבוץ כשלראשו כיפה ועל גופו ציצית, הביטו בו בתימהון. "חשבו שהשתגעתי", ציין. "לא כולם התרגלו למראה החדש שלי". יורם הקים משפחה יהודית כשרה, התגורר במשך תקופה ארוכה באזור רחוב שינקין בתל אביב, שם מתגוררת קהילה חרדית גדולה. שמו נעלם ממדורי הרכילות. הוא הפסיק להיפגש עם "הפרחחים של פעם".
את הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה" הוא בחר לקיים כלשונו. לוקוב הפסיק לצייר לאיזו תקופה, ואז חזר למכחולים ולמלאכת הציור, הפעם מהזווית היהודית, רק אחרי שהבין לעומק את משמעות הדיבר. ציוריו על נושאים יהודיים כמו העיירה היהודית, רבנים, תלמידים בחיידר, בעלי מקצוע יהודים של פעם, חייטים, סנדלרים ונשים חסודות לבושות מלא־מלא, גורמים להרבה אנשים ריגושים לא פחות מציורי הנשים היפהפיות שלו מהעבר.
במשך שנים ארוכות היה לי נתק עם לוקוב. אחרי מות אחיו השחקן דידי לוקוב, חודש הקשר ביוזמתי. שנינו שמחנו על החידוש. עדיין קינאתי בלוקוב בשל יכולת הציור שלו ולזה הצטרפה קנאה נוספת - האיש האמין באמונה שלמה באלוקים, וזה הקל עליו את החיים.
אני, כאפיקורס גמור, לוקח קשה את כל מה שמתרחש בארץ הקוידש, וזה הורס לי את איכות החיים. יורם לעומת זה היה אופטימי. הוא גם לא התרגש מכך שהציבור החרדי נמצא תחת מתקפה. "זו מלחמת מאסף", אמר לי. "עם ישראל חוזר לשורשיו, ושום דבר לא יעצור אותו".
בשבוע שעבר, כשהודיעו לי שיורם נפטר, הרגשתי מכה בלב. ביד רועדת הוספתי זצ"ל (זכר צדיק לברכה) ליד שמו בספר הטלפונים הישן שלי, שרובו מלא שמות של חברים שהפכו זצ"לים.
4
קצב האירועים בארץ הקוידש לא עוצר לרגע. הרבה דם, יזע ודמעות נשפכים בכמויות, אין רגע של שקט. ההתרחשויות המטורפות הזכירו לי את השיר "השיירה עוברת", שכתב אהוד מנור, אחד מגדולי הכותבים בישראל.
התרעות פיקוד העורף