פיניש לא רק אופטימי, הוא גם נאיבי. נאיבי לחשוב שפוסט, ובו בעיקר כיפאק היי לצבא ולעם, יעבור לו בשלום אצל גורמים מוטרפים במחנה הנאור, המואר, הדמוקרטי, הליברלי, והנכון בעיני עצמו - מחנה השמאל.
אש תופת נפתחה עליו ברשתות. פיניש, כוכב "ארץ נהדרת" ושחקן נפלא, הואשם ש"הוא חי בסרט", שהוא ביביסט. לא בשל הכרזה אידיאולוגית, לא בגלל נאום פוליטי ולא בגלל ניתוח ביטחוני. סתם. אמירה כמעט בנאלית. כולה תחושה אותנטית של גאווה ואופטימיות על העמידה של החברה הישראלית בזמן מלחמה.
פיניש ההמום ניסה לנמק בפוסט שני וניסה לגונן על הפוסט "המסעיר" הראשון, והסביר שגם אם בתו תגיע מהקייטנה עם ציור, הוא לא יתחיל לנתח את מטרות הקייטנה, אלא יחמיא לה: "כל הכבוד על הציור".
השבוע הגיע פוסט שלישי שבו הוא מודה לאנשים ששלחו לו מסרים תומכים. שלושה פוסטים! אופטימיות, הבהרה והכרת תודה, רק כדי לשרוד סערה שנולדה מהכרת הטוב.
אלא שהסיפור של פיניש אינו באמת על פיניש וממש אינו חריג. למעשה, הוא תופעה בעלת דפוס די ברור בשמאל הישראלי. אדם אומר את אשר על ליבו. אם דבריו סוטים ולו במעט משורת המקהלה, הוא מסומן - ומיד חוטף בליסטראות של ביקורת מהמחנה העאלק ליברלי. המטרה אינה רק ויכוח ענייני, אלא גם איתות. חזור בך מיד, וחזור לשורה.
זה לא חייב להיות שינוי דרמטי בעמדת הדובר. לפעמים מספיק להביע אופטימיות לגבי המדינה בזמן מלחמה, להטיל ספק בתפקודה של מערכת המשפט, להציע איזו מורכבות במקום סיסמאות.
אבל כאשר הוא מבקר את מערכת המשפט, את הפרקליטות, או מציע הסתכלות יותר מורכבת על המלחמה והישגיה - הוא מסומן. לא מפני שהוא אויב אידיאולוגי שלהם, אלא משום שהוא מסרב להיצמד לסיסמאות שלהם, הנכונות לכל עת. המחנה שמדבר על פלורליזם, סובלנות וחופש מחשבה, מגלה לעיתים קרובות אפס סובלנות כלפי מי שחורג מהקו. מי ששובר את המשוואה של "אנחנו" מול "הם".
ביי, גיא
מסקנה: זה לא פיניש, הוא לא הבעיה, ובטח שאינו בוגד. זה היעדר אומץ לשמוע קול אחר במחנה וניסיון להשתיק קולות מגוונים. תמיד אותו "נוהל חשוד". הדובר מגיע מהמחנה המתקרא ליברלי, אומר משהו שחורג מדף המסרים - ומותקף בואכה מודח.
לא אמרת את דבר השבט - השבט אמר את דברו. דרמה מגוחכת כזו שווה מערכון ב"ארץ נהדרת".
התרעות פיקוד העורף