לפני שבועיים חגגנו את חג החירות. השבוע התייחדנו עם זכר קורבנות השואה, והזכרנו לבנינו ולעולם כולו את זכר השואה שבה איבדנו שליש מבני העם היהודי, עד לבלימת הניסיון המאורגן והשיטתי לסלק מן העולם את עמנו כולו.
בשבוע הקרוב נציין בלי תופים ובלי מחולות - בגלל המצב - את נס הקמת המדינה שאליה שמו פעמיהם מרבית האודים המוצלים מאש. רבים מהם איבדו את יקיריהם - חלקם או כולם - ועם זאת הם גם זכו להיות חלק מהעשירייה ששבה והייתה לבער, וגם להשתתף באירוע היסטורי ברמה של מעמד הר סיני וחציית הירדן אל הארץ המובטחת. הם חגגו את הרגע כשהם מדחיקים את התובנה שהקמת המדינה היא הימור, נגד כל הסיכויים, נוכח הפלישה הצפויה של שבע מדינות ערביות חדורות משימה ג'יהאדיסטית להשלים את הפתרון הסופי.
סנגורי המופתי החדשים בישראל נזעקים לטעון שהיטלר לא היה זקוק לו כדי שייטע בו את רעיון ההשמדה. אבל אם מדברים בהיקשים הגיוניים - לא סביר שבשיחה לא עלתה סוגיית האלטרנטיבה לגירוש היהודים לארץ ישראל. ויש עדות נסיבתית אחת בלתי ניתנת לערעור. פגישת היטלר-חוסייני הייתה ב-28 בנובמבר 1941. ועידת ואנזה, שבה הוחלט על הפתרון הסופי, הייתה ב-20 בינואר 1942.
הברית בעינה עומדת
גם הגל האנטישמי החדש ששוטף את העולם מאז 7 באוקטובר הוא בגדול קו-פרודוקציה של האנטישמיות המערבית בת שנות האלפיים מצד אחד, ומצד שני - יורשיו הדו-פרצופיים של המופתי, הלא הם הקטארים השופכים דלק מפרצי על הגחלים הלוחשות, הישנות נושנות של שנאת היהודים. יותר מאי פעם מאז השואה אנו ערים לכך שלמרות חיסולו המוחלט של המשטר הנאצי בגרמניה, שעסק לקראת סוף המלחמה באובססיביות מטורפת בהגשמת חלום הכחדת העם היהודי - חלום השמדת היהודים עצמו לא עבר מן העולם.
לכאורה, הקמת מדינה יהודית סיפקה מרפא הולם לאנטישמיות הנוצרית הקלאסית, שהדלק המניע שלה היה החיכוך של היהודים עם האוכלוסייה המקומית. בעיתות מצוקה פנימית היו היהודים המועמדים הטבעיים לתפקיד השעיר לעזאזל הקלאסי, שתמיד היה ניתן להסיט אליו גלי תסיסה פנימית, בין היתר באמצעות הפצת בדותות ועלילות דם קלאסיות או מודרניות, אלה גם אלה מצוצות מן האצבע.
אבל ה"פתוות" הכנסייתיות המומצאות ברגעי משבר הלכו והצטברו ועברו מדור לדור, ויצרו שכבת עוינות מגובה בכתבי פלסתר כנסייתיים כלפי "בני עמו של יהודה איש קריות", מסגירו של ישו לשלטונות תמורת בצע כסף, כמובן. הייתה זו העוינות המצטברת ככדור שלג שאפשרה לדחוק את המוני היהודים באירופה לעיסוקים בעייתיים, שהובילו להעמקת הדימוי השלילי וקיבועו בתרבות ובפולקלור המקומיים.
אבל גם לאחר שהקמת המדינה היהודית סילקה מהגולה את המאסות המאיימות של מיליוני יהודים, מסתבר ששרידי האנטישמיות הקלאסית לא עברו לחלוטין מן העולם. ישנו הסיפור הידוע על נהג המונית הפולני, שסיפר לנוסע ישראלי על בית הכנסת שהסוכנות היהודית עומדת לבנות בוורשה במגרש המקולל שבו עמד בית הכנסת הגדול שחרב במלחמה, ושעל כל מה שמנסים לבנות במקומו רובצת קללה והוא קורס.
כשנשאל מי יתפלל בבית הכנסת הזה, ענה: המוני היהודים. וכשנשאל כמה יהודים יש לדעתו בימים אלה בפולין, ענה בשכנוע פנימי עמוק: כמה מיליונים. מסתבר שהיודופובים המושבעים לא זקוקים ליהודים בסביבתם כדי לפתח רגשות אנטישמיים. דוגמת "כאבי פנטום" העולים מגפה שנכרתה. בפולין נותרו כמה אלפי יהודים ספורים, מחציתם מתבוללים, אבל קיימות שתי מפלגות אנטישמיות מובהקות שמקבלות יחד רבע מקולות הבוחרים.
במילים אחרות, האנטישמיות הקלאסית לא נעלמה. היא רק השתכללה, למדה להסוות את עצמה וירדה אל מתחת לפני השטח, שם היא המשיכה לבעבע. ולאחרונה הפכו האנטישמים הלטנטיים יעד לקמפיינים שנועדו לעורר אותם. קמפיינים דיגיטליים, עתירי מימון חיצוני, שנועדו להחדיר נרטיבים וליצור גל תגובות שייצרו, או יאיצו, גל אנטישמי כלפי קהילות יהודיות.
מדובר בשילוב רב-עוצמה הממשיך את הברית מ-1941. מצד אחד - רצף תרבותי-חברתי עתיק יומין, מתודלק בהסתה כנסייתית שעברה מדור לדור והצטברה בתודעה הקולקטיבית. ומצד שני - העצמתו במניפולציות ממומנות ביד קטארית נדיבה.
וכך, על הקרקע החברתית-היסטורית של האנטישמיות הקלאסית באים לעולם קמפיינים המשתמשים בכלים דיגיטליים ובמימון פטרו-דולרי נדיב, כדי להחדיר נרטיבים וליצור גל תגובות אלים כלפי קהילות יהודיות. רק שילוב שני המרכיבים הללו יכול להוליד את התוצאה המבוקשת. שהרי ללא קרקע פורה, קמפיין שנאה יתקשה להמריא, וללא קמפיין חיצוני, קרקע לבד עלולה לכל היותר לגרום למחלה כרונית שניתן לחיות איתה איכשהו.
החמצנו התנקשות
לנוכח מצב עניינים זה, בסוף השבוע בין יום השואה ליום העצמאות יש שאלה שראוי להתמודד עימה בכלי עבר עם מבט לעתיד. לו בקיץ 1938 - במקביל לליל הבדולח, להחזרת ניצולי ה"סנט לואיס" לאירופה ולוועידת אוויאן המחפירה - היינו פוגשים בעלת אוב שהייתה מתארת לנו את הצפוי לעם היהודי אחרי ועידת ואנזה, שהשיקה את הפתרון הסופי לבעיה היהודית, האם היה בכוחנו להשפיע על גלגל ההיסטוריה? לדעתי התשובה חיובית.
כאמור, ההיסטוריונים עדיין מחפשים אקדח מעשן שיוכיח את מלוא משקלו של המופתי בהחלטה, אך הנסיבות מצביעות על כך שהיה זה חאג' אמין אל-חוסייני, שבהמשלה לימינו אנו נטל את האורניום האנטישמי במוחו של היטלר, והעשיר אותו בעשבי תרעלה, ששלף מציקלונו, ל-%100 גז ציקלון B. המפגש עם המופתי הפך את הגידול האנטישמי במוחו של אדולף היטלר לממאיר בדרגה הרביעית. זה כבר לא היהודים הטרוצקיסטים שמובילים את הבולשביקים מצד אחד, ומצד שני לא הקפיטליסטים היהודים ששולטים בנשיא רוזוולט וגוררים את ארה"ב למלחמה. זה עצם קיום יהודים על פני כדור הארץ שהיטלר ב-1941, כבר שיכור מהצלחותיו, מתעתד לכבוש.
ההכלאה הממאירה בין המופתי לנאצים הולידה אנטישמיות מסוכנת פי אלף מהאנטישמיות הקלאסית, שרק לא רצתה לראות יהודים בעיניים, ולכן עודדה בשנות ה-30 את יציאתם לפלשתינה. זה בדיוק מה שהמופתי רצה למנוע, ולכן הגיע לברלין והוביל את היטלר לפתרון הבלתי נמנע לאחר שהקשיב למצעד התירוצים המביש באוויאן לנעילת שערי העולם בפני היהודים המבקשים להימלט מהתופת. זה היה גיבוב הבלים שממנו ניתן ללמוד ש - You can not be reasoned out of antisemitic approach because .you were not reasoned into it
התרעות פיקוד העורף