בעיתוי מתאים לאזור חיוג ישראל, התברר שלמלחמות של שימפנזים לא תמיד יש סיבה שאפשר לזהות בקלות. כלי תקשורת רבים בעולם סיקרו את המחקר שהוביל למסקנה המרתקת הזאת. אפשר לקרוא גם את המחקר עצמו במגזין החשוב "סאיינס". הוא לא ארוך.
"מחקר זה צריך להוביל להערכה מחדש של המודלים הנוכחיים של אלימות קולקטיבית אנושית", כתבו החוקרים. "אם קבוצות של שימפנזים יכולות לעבור תהליך של קיטוב, להתפצל ולעסוק בתוקפנות קטלנית ללא סממנים תרבותיים מהסוג האנושי, הרי שלדינמיקה בין־אישית עשוי להיות תפקיד סיבתי גדול יותר בסכסוכים אנושיים מכפי שנהוג להניח". ובמילים של שימפנזים מהסוג שלנו – אנושיים, ישראליים – לא תמיד צריך סיבה למלחמה. לא למלחמה חיצונית וגם לא למלחמה פנימית מתוצרת בית.
הסיפור, בקצרה, הוא זה: השימפנזים בשמורת קיבלה באוגנדה היו ידידותיים אלה לאלה, ואפשר היה לתאר את כולם כקבוצה אחת, שחייתה בתתי־קבוצות גמישות למדי, עם יחסים תקינים בין כולם. אלה היו "מקבצים" של אותה קבוצה. זכרים ונקבות ממקבצים שונים הזדווגו. הזכרים מכמה מקבצים נלחמו יחדיו נגד פולשים ואויבים משותפים.
יום אחד, ללא סיבה מובהקת שהחוקרים יודעים להצביע עליה (הם מעלים כמה תיאוריות), קבוצת השימפנזים המערבית החלה לתקוף את קבוצת השימפנזים המרכזית באלימות הולכת וגוברת. ייתכן שהסיבה היחידה היא צמיחה של האוכלוסייה, שהקשתה על כלל הפרטים לשמור על היכרות בין כולם, והביאה בהדרגה לפיצול לשתי קבוצות עיקריות. הקטנה יותר, המערבית, תוקפנית כלפי הגדולה יותר, המרכזית.
"מפתה לייחס את הקיטוב ואת המלחמות המתרחשים בקרב בני אדם כיום לחלוקות אתניות, דתיות או פוליטיות. עם זאת, התמקדות בלעדית בגורמים תרבותיים אלו מזניחה תהליכים חברתיים המעצבים התנהגות אנושית – תהליכים הקיימים גם אצל אחד מקרובי המשפחה הקרובים ביותר אלינו", כותבים החוקרים. הם ממליצים על "מעשים קטנים ויומיומיים של פיוס" כתרופה אפשרית לאלימות. אבל זו – איך לומר – כבר מסקנה על גבול הקיטש. קל להמליץ, קשה ליישם.
כאשר חלום גדול מוגשם, האכזבה היא רכיב הכרחי שאי אפשר להתנתק ממנו. מדינת ישראל המוגשמת לא יכולה להתנשא לגובהו של החלום. זה כמובן לא אומר שצריך להסתפק בחלומות קטנים. זה גם לא אומר שמוטב לוותר על הגשמה מתוך מחשבה שלעולם לא תעפיל לדרגת החלום. ללא הגשמה, לחלום אין ערך. ללא חלום, הגשמה לא תיתכן.
בשבוע הזיכרון והעצמאות של ישראל נכון להרהר על המתח המובנה בין חלומות לבין הגשמה גם בהקשרים עכשוויים מאוד, ארציים מאוד, של המלחמה שלנו. אחרי עוד מעט שלוש שנים מהדבר הזה, שסופו לא בהכרח נראה באופק, יש טעם לשאול מחדש שאלות יסודיות על חלום המלחמה ועל הגשמתו.
ב־7 באוקטובר ישראל נקלעה למצוקה, חלקה ביטחונית מיידית – אבל ממנה ישראל התעשתה מהר, ולא עמדה בסכנת כיבוש או כליה – ורובה פסיכולוגית. מהמצוקה נולדה שאיפה, שהכינוי "חלום" אולי לא הולם אותה, אבל היא נדמית לעיתים כחלום. בעקבות מתקפת הפתע הרצחנית, התביעה לשולי ביטחון רחבים יותר למדינה ולאזרחיה נעשתה דחופה. ישראל הגיעה למסקנה שלא תסבול עוד חמאס על גבולה. שלא תסבול עוד חיזבאללה על גבולה. שלא תסבול עוד איראן מתעצמת וכן הלאה. הסנטימנט טבעי, לנוכח הטראומה. היציאה לקרב מתבקשת. העוצמה מובנת. הנחישות נדרשת. המסר התקיף הכרחי: למתקפה על ישראל יהיה מחיר גבוה מאוד, בדם, ברכוש, בסבל.
לקחים טקטיים קל לגזור: יותר כוח על הגדר. פחות אמון בהערכות של כוונת האויב. פעולה מתמדת לשחיקה של כוחו. הכנה מסודרת של יישובים ותושבים למקרי חירום. עם לקחים אסטרטגיים קשה יותר: האם ישראל צריכה יותר שטח. וכמה יותר שטח. ומה המחיר שהיא מוכנה לשלם בהוצאות על ביטחון, בחיי חיילים, בהפרת השקט, בקלקול יחסים עם מדינות אחרות בעולם, תמורת השתלטות על עוד שטח.
ועוד שאלה: האם ישראל צריכה ויכולה להתעקש לקבוע מי ישלוט בטריטוריות שגובלות בה. וכמה מזה בכוחה לקבוע. ובאיזה מחיר (כיבוש מלא? כיבוש חלקי? מלחמה של עשור?). ישראל לא רוצה את חמאס בגבולה. היא לא רוצה את חיזבאללה. מחר אולי לא תרצה אחרים (זוכרים שלא רצתה את מוחמד מורסי במצרים? אז לא רצתה...). לא כל דבר היא יכולה להחליט. לא כל מנהיגות שכנה היא יכולה להעלות ולהוריד.
ייתכן שלקראת שבוע הזיכרון והעצמאות צריך להגיע למסקנה שהמלחמה עברה משלב "אין זו אגדה", לשלב "תוכנית החלוקה". לרגע שבו מורידים את החלום לקרקע המציאות. וכמובן, זה שלב קשה, מורכב, שנוי במחלוקת. גם על בן־גוריון היו מי שחשבו שהוא מסתפק במועט. ומי יודע, אולי באמת הסתפק במועט.
בקביעת מדיניות נבחר נתיב, ולעולם אין לדעת מה היה קורה אילו היה נבחר נתיב אחר. ישראל יכולה לבחור בכיבוש דרום לבנון עד הליטני ובניסיון לקבוע את גבולה הצפוני מחדש – ואולי יתברר בדיעבד שזו הייתה החלטה קטסטרופלית, ואולי יתברר בדיעבד שזו הייתה החלטה היסטורית שביצרה את ביטחונה.
אחרי מלחמת סיני, ב־1956, בן־גוריון הכריז על מלכות ישראל השלישית. המלכות החזיקה מעמד בערך יממה, עד שהאמריקאים הורו לישראל לסגת מסיני. אחרי מלחמת ששת הימים, ב־1967, לוי אשכול ויורשיו החליטו להישאר גם בסיני וגם ביהודה ושומרון. החלטה אחת שונתה כעשור מאוחר יותר, והניבה הסכם שלום עם מצרים (הישראלים חלוקים בשאלה אם זה היה כדאי). החלטה שנייה עוד מחזיקה מעמד (הישראלים עוד יותר חלוקים בשאלה על מידת התבונה של ההחלטה שמחזיקה מעמד).
ומה עכשיו? אף אחד לא רוצה להיות קטן אמונה, תבוסתן. אף אחד לא רוצה להיות הוזה, שחי באשליות. ישראל צריכה להחליט כמה היא רוצה להשקיע כדי להיפטר מחמאס המוחלש שנותר בעזה. היא צריכה להחליט כמה היא דבקה בחלום של פירוק חיזבאללה מנשק. היא צריכה להחליט על כמה מהחלום – "אימאג'ן" עולם ללא אויבים – היא מתכוונת להתעקש, ועל כמה ממנו – מתוך הכרה שזהו "ייעוד דורנו במלוא אכזריותו" (משה דיין) – היא מבינה שאין לה מנוס אלא להתפשר.
יש סקרים שמנבאים כמעט ניצחון למחנה האופוזיציה ללא צורך בתמיכתן של המפלגות הערביות. יש סקרים שמנבאים בעקביות ניצחון נינוח למדי, ובפער משמעותי, לקואליציה. בכל מחנה יש מי שסבורים שהסקרים שמנבאים תוצאה טובה למחנה השני הם לא יותר מתעמולה, או שגיאה רשלנית. אבל עד שיבואו הבחירות, אלא ואלה מונחים לפנינו, וקשה לחלץ מהם תובנה אחידה (אנחנו מנסים כמיטב יכולתנו, באמצעות ממוצע הסקרים, ובאמצעות המודל הסטטיסטי).
מה נשאר חוץ מזה? יש עוד נתון מעניין, ששווה לבחון מפעם לפעם: מה חושב הציבור על מה שיקרה בבחירות. זה דומה, במידה מסוימת, לבחינה של אתרי ההימורים שיש בהם שאלה על הבחירות. כאשר בני אדם מניחים תוצאה כזאת או אחרת, הם מסתמכים על הרבה דברים – על מה שאומרים הסקרים (שהם נוטים להאמין להם), על מה שהם שומעים בסביבתם (או קוראים בפיד שלהם), ועל מה שקורה במציאות ולהערכתם יכול להשפיע על התוצאה (נניח, אינפלציה גבוהה, או קושי לנצח במלחמה).
באופן קבוע, כפי שראינו לא פעם גם במערכות בחירות קודמות, לישראלים יש נטייה להעריך ביתר את סיכויי ההצלחה של המחנה שלהם, ולהעריך בחסר את סיכויי ההצלחה של המחנה השני. ובכל זאת, אפשר לנסות לזהות קו מגמה כדי להבין אם ביטחונם בתוצאה מסוימת יורד או עולה, ומאיזו סיבה.
אחד הכלים שמאפשרים לנו מעקב כזה הוא משחק התחזיות של המדד. זה משחק נושא פרסים, שבו משתתפים במדד מסמנים את ההסתברות של אירועים שונים במהלך השנה. לדוגמה: מה ההסתברות לדעתם שהמשטר באיראן יופל. או מה ההסתברות שישראלי יזכה השנה בפרס נובל.
או מה ההסתברות שנבחרת ספרד תנצח במונדיאל. ויש כמובן גם שאלה על הבחירות. אנחנו לא שואלים "מי ינצח?", כי זו שאלה שקשה לדעת למה היא מכוונת. בישראל הבחירות הן פרלמנטריות, וניצחון יכול להתפרש בכל מיני צורות. לכן, אנחנו שואלים על דבר ברור יותר: האם בסוף 2026, כלומר לאחר הבחירות, ולאחר שיעבור גם הזמן המאפשר הקמה של הקואליציה הבאה, בנימין נתניהו עדיין יהיה ראש ממשלת ישראל.
נתניהו יכול להיות ראש הממשלה בסוף דצמבר, אם הגוש שהוא עומד בראשו ינצח באופן ברור (כמו שחוזים סקרים של הערוצים 14 ו־15). הוא יכול להיות ראש הממשלה אם אף גוש לא ינצח, ואף מועמד לא יצליח לשכנע מספיק חברי כנסת שצריך להחליף את ראש הממשלה, וישראל תלך לעוד מערכת בחירות כאשר נתניהו עודו מכהן בתפקיד. הוא יכול להיות ראש ממשלה גם בראשותה של קואליציה שונה מזו שמכהנת כיום.
נניח – קואליציה שכוללת מפלגות ימין ומרכז שמסכימה שהוא יישאר בתפקיד לכל הכהונה, או לחלק הראשון שלה (אם עוד ישנו פתי שמאמין שנתניהו אכן יפנה את התפקיד לאחר שיפקע הזמן שהוקצב לו). במילים אחרות, לנתניהו יש הרבה דרכים להישאר בתפקיד, אבל השאלה ביחס אליו ברורה. זו שאלה של כן ולא: או שיהיה ראש הממשלה ב־31 בדצמבר 2026, או שלא יהיה.
את השאלה הזאת העלינו למשחק התחזית של המדד בסוף דצמבר 2025, ומאז התשובה עליה השתנתה, וזה מעניין. כמובן, צריך להזהיר: זה לא סקר, זה לא מדגם מייצג, זו לא "עמדת הציבור". זו עמדתם של מי שבחרו להשתתף במשחק התחזית. אבל, על המשתתפים האלה אנחנו יודעים לא מעט פרטים, ולכן יכולים לבדוק את התחזית שלהם בהתייחס לשאלה מי המשיבים. לדוגמה, בהתייחס לשאלה אם הם מהמחנה של נתניהו (שמורכב כמעט כולו מישראלים שמגדירים את עצמם "ימין"), או לא מהמחנה של נתניהו (שכולל לא מעט שמזדהים כ"ימין־מרכז", וכמובן כ"מרכז" ושמאלה).
מה אנחנו למדים מבדיקה כזאת? שתומכיו של נתניהו עודם משוכנעים, גם כעת, שהוא ינצח בבחירות. מי שהשתתפו במשחק באפריל ומזדהים כתומכי ימין, חושבים כולם שהוא ינצח. ומכיוון שבאפריל עוד אין הרבה מאוד משתתפים, שווה להסתכל גם על נתוני מרץ – ולראות שגם במרץ הישראלים האלה חושבים שנתניהו ינצח (קרי, יישאר ראש הממשלה). מה שרואים בגרף הנתונים על תומכי הימין, זה בסך הכל נתון יציב: מדצמבר ועד היום הם לא שינו את דעתם. נתניהו יהיה ראש הממשלה.
זה לא המצב כאשר בוחנים את שתי הקבוצות הבאות על הסקלה של הזדהות פוליטית. בקרב תומכי הקבוצות האלה, ימין־מרכז ומרכז (השמאל כולו הוא 20% מהציבור היהודי, כלומר, קטן הרבה יותר), אפשר לזהות מגמה של שינוי, שתחילתה בתחושה חזקה הרבה יותר שנתניהו יישאר ראש הממשלה, והמשכה בתחושה הולכת וגוברת שלא יישאר ראש הממשלה. תרצו, תקראו לזה עלייה ברמת האופטימיות (כי רובם לא רוצים שנתניהו יישאר ראש הממשלה).
אפשר לזהות באופטימיות הזאת גם את השפעת המציאות. במרץ, בשיאה של שאגת הארי, רוב תומכי הימין־מרכז חזרו לחשוב שנתניהו ינצח בבחירות ויישאר ראש הממשלה. באפריל אפשר לזהות צלילה, מן הסתם בגלל ההכרה ששאגת הארי לא סיפקה לראש הממשלה את סוג התחמושת שאיתה אפשר לנצח בחירות.
כמה משמעות צריך לייחס לנתונים כאלה? נפתח בהמלצה על זהירות. לא כדאי להגזים בפרשנות שלהם. ומצד שני, מקובל לשאול בוחרים מי לדעתם ינצח בבחירות, כי לתחושה שלהם יש השפעה בשני היבטים.
היבט ראשון – למי יצביעו. בוחרים מעדיפים סוס מנצח, ונכון שלא כל בוחר ובוחרת יחליטו להעדיף מפלגה שהם לא מסכימים איתה רק כדי להימנות עם המנצחים, אבל אם יש שתי מפלגות שהאידיאולוגיה שלהן דומה למדי, ואחת נראית כמנצחת והשנייה מסתמנת כמפסידה, זה דבר שיכול להשפיע על בחירה.
היבט שני – האם בכלל להצביע. כאשר בוחרים מניחים שהמחנה שלהם עומד להפסיד, הנטייה שלהם להצביע יורדת. הם לא רוצים לקחת חלק בכישלון. הם לא רוצים להיות מי שהבחירה שלהם התבררה כלא נכונה. זה עשוי להוביל אותם להישאר בבית.
אז לא – אין לייחס לשינוי התחזית משמעות מרחיקת לכת. אבל כן – אולי ראוי להתייחס אליו כאל סוג של סימן. עוד מוקדם לומר אם זה סימן משמעותי או מכריע. הבחירות עוד רחוקות, ויהיה אפשר לשאול את השאלה עוד פעמים רבות לפני שתוביל למסקנה יותר נחרצת. אבל סימן זה מה שאנחנו מחפשים, לא? אז הנה סימן (וכמובן: אם אתם עוד לא משחקים בתחזית האירועים של המדד, זה הזמן להצטרף. אם תחזו נכון, תזכו בכבוד – ובפרס).
התרעות פיקוד העורף