גם בפוליטיקה אני אובד עצות. האם הממשלה מנסה לבצע הפיכה משטרית שתחריב את הדמוקרטיה, או שהיא פשוט מנסה לתקן עיוות של שנים באיזון בין הרשויות? האם החיבוק הצבאי עם ארה"ב הוא חבל הצלה לעתיד, או משקולת שתהרוס את היחסים איתה? אין לי מושג.
אבל יותר מכל, אני לא מבין בבני אדם. אני לא מבין איך שני אנשים יכולים להסתכל על אותה עובדה ולתת לה שתי פרשנויות הפוכות לגמרי. אני לא מבין איך המילה "ביחד ננצח" הפכה לשם קוד לחרמות, קללות ופילוג. ואני מודה, אני גם לא מבין את הלוגיקה הפרוגרסיבית במערב, שתומכת בחירוף נפש דווקא באלו שהיו מחסלים אותם ראשונים אילו רק ניתנה להם ההזדמנות.
אני מוקף בסימני שאלה. המוח שלי הוא פשוט סלט של חוסר ודאות.
המילים הנחרצות הן סוג של עוגן. דרך להרגיש, לפחות לשעה קלה, שהעולם הזה עדיין יציב, ושיש לי איזה קמצוץ של שליטה והבנה מה קורה בו. אני בונה מגדלים של מילים, פשוט כדי לשכנע את עצמי שיש איזשהו היגיון בשיגעון.
ובינינו? כשאני מסתכל מסביב לשולחן על החברים שלי, אלו שמנתחים בביטחון גמור, אני יודע שגם הם מחזיקים בכיס את אותה רשימה של ספקות ושאלות. אני הרי מכיר אותם עשרות שנים.
אז בשבת הקרובה, כשניפגש שוב, אני בטח אסביר פעם נוספת מה בדיוק צריך לעשות בלבנון ואיך להציל את הכלכלה. אבל עמוק בפנים, אני אמשיך לחכות לרגע שבו מישהו מאיתנו פשוט יגיד: "חבר'ה, באמת שאין לי מושג". מצד שני, כשזה יקרה, על מה נדבר?
התרעות פיקוד העורף