ההיסטוריה אינה מתירה לנו לשאול את השאלה "מה היה קורה אילו?" (what if), ובמקרה זה - אילו הצנזורה לא הייתה פוסלת את עיקר הידיעה. יעקב ארז כתב: "כמובן שאינני משלה את עצמי שהמציאות הייתה שונה לו היו הדברים מתפרסמים. אבל ייתכן כי ההפתעה לא הייתה כל כך מהממת, שכן הציבור היה מודע יותר להכנות המלחמה בצד השני".
בדברים האלו מתמצית הדילמה של העיתונאי בכלל ושל הכתב הצבאי בפרט. מקורותיו של יעקב ארז היו מהימנים ביותר. עתה ניצב מול הדילמה – עד כמה גוברים עקרונות חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת על מה שהתברר לימים כניסיון לתאר לציבור את המציאות בצבעים ורודים ולמנוע ממנו ידיעה על מצב הדברים הנכון.
אחרי המלחמה נדרשה התקשורת לערוך חשבון נפש על היותה שותפה, בדרכה שלה, למחדל. היו מי שגרסו שתפקידה של התקשורת הוא גם לשמור על מורל הציבור ומורל הצבא, והיו מי שטענו שהתקשורת כשלה בדיווחיה והייתה שותפה למחדל ("ספר השנה של העיתונאים תשל"ד").
ליעקב ארז הייתה עמדה ברורה: "אחרי המלחמה היו כתבים שהכו על חטא. אני לא הייתי עימהם... ניסיתי להתריע, והצנזורה פסלה. לפחות ארבע ידיעות שביקשתי להעביר נפסלו בשבוע שקדם ל-6 באוקטובר 1973".
50 שנה ויום אחרי אותו יום הכיפורים של 6 באוקטובר, בשמחת תורה ב-7 באוקטובר 2023, התברר לנו עד כמה הייתה ההתעלמות מהמתריעים קשה וכואבת.
הכרתי את יעקב ארז דרך מה שכתב. אין דרך להעריך את פועלו אלא באמצעות השוואה לעיתונות של היום. הייתה בו יושרה, הוא ניחן באינטגריטי שהונח לפני כל שיקול. הוא לא חשש להתעמת עם הצנזורה וגם עם חלק מהעיתונאים שסברו שמוטב לשמור על המורל מאשר להתעקש על האמת. היום כבר ברור למדי כי אילו היו מאזינים למתריעים ב-6 באוקטובר 2023 ולמתריעים ב-5 באוקטובר 1973, אולי פני הדברים היו שונים.
לו יכולתי להיפרד מיעקב ארז, הייתי מצטט לו את מאמר קהלת "מה שהיה הוא שיהיה אין חדש תחת השמש" - ממש כמו אותה ידיעה של 5 באוקטובר המתאימה לימינו אלה, רק בשינוי השמות והתאריכים.
התרעות פיקוד העורף