ערב יום הזיכרון מתקרב, ואיתו, כמצופה, תחושות מעורבות. מורכבות תמידית שמחייבת להחזיק את שני הקצוות שלה יחד. מצד אחד, כאב וגעגוע פרטיים עצומים, המלווים אותי בכל רגע ביום ובלילה; ועם זאת, גאווה גדולה על הדרך שבני בחר בה - לצאת למלחמה מתוך תחושת שליחות, מתוך ערכי התורה, כאשר הערכים שעליהם גדל מלווים אותו בכל צעד.
כמו בני, גם שאר הבנות והבנים לא נפלו במקרה; לנפילתם יש תכלית, ולפניה עמד סיפור חיים שלם - כל חייהם הובילו אותם לרגע המדויק שבו מסרו את נפשם. כל שיעור, כל צומת, כל בחירה, כל ערך שאותו ספגו, כל דרך שבה הלכו - הכל התנקז יחד.
הבנים כולם גדלו במקומות שונים. יהודים ולא יהודים, עולים חדשים, מכל רחבי הארץ, מהרצליה ומההתיישבות, חילונים, מסורתיים ודתיים. הם גדלו אחרת, כל אחד בביתו ובעולמו, אבל חלקו הבנה אמיתית אחת משותפת - שעם ישראל גדול מהם. הידיעה הזו חיברה ביניהם ברגע האמת, והיא זו שהובילה אותם לצאת להילחם, והיא גם זו שמחייבת אותנו היום להמשיך לחיות יחד מתוך אותה אחריות ואותה אחדות.
ערב יום הזיכרון הוא ההזדמנות הטובה ביותר להתאחד סביב סיפורם של הבנים - סביב רוח הניצחון הישראלית. עבורי, הניצחון הוא הדרך שבה אני מנציחה את בני. החתירה שלנו לנצח והרצון להביס את הרע בעולם הם ההנצחה המדויקת ביותר עבור בני, כי הוא נהרג כדי להשיג ניצחון. לא רק כי קראו לו והוא היה מחויב, אלא כי כך גדל. כמו שרצה להרבות טוב בעולם, הוא גם רצה לנצח את הרע - וכך למלא את תפקידו. עצם העובדה שאנחנו דורשים את הניצחון הזה, בשדה וברוח, ומזכירים את בני במונחים של ניצחון - נותנת לי כוח רב.
זה מיזם שמדבר על חייו עד שנפל - חיים שהכינו אותו לקרב, שהכינו אותו לשנייה המדויקת שבה הוא נהרג - ועל החיים האלה צריך לדבר, על הניצחון הזה שהוא רצה להשיג, ניצחון שהוא נצח - כי הוא מאפשר את הנצח שלנו כעם.
ערב יום הזיכרון הוא הזמן הטוב ביותר להתאחד יחד סביב הגיבורים שלנו. אני מברכת על המיזם הזה, ומזמינה את כל מי שמעוניין, לפתוח את ליבו ולספר את סיפורו של הנופל הפרטי, שהפך לסיפור של כל עם ישראל.
זו הזדמנות מיוחדת לעם ישראל, שזקוק ל"למה" כדי לשאת כל "איך".
התרעות פיקוד העורף