חייל ישראלי, תמונה אחת – ונזק עצום למדינה | אייל עופר

ככה בדיוק שונאינו רוצים לדמיין אותנו

רק שהפעם זה לא ציור דמיוני - זו תמונה. תמונה של חייל ישראלי עם פאות של יהודי דתי, עם מדי צה"ל, נשק אפוד קרב,  ולראשו מעין נזר לא תקני בעליל, חושף שיניים מול אשה פלסטינית כאשר הוא מושיט טלפון לצלם אותה. זה כל מה שיש שם.

---

לאחר שנפוצה התמונה, החלו כל מיני אירגוני ביקורת תקשורת (כמו הונסט ריפורטינג האמריקאי) ומשפיעיני רשת למיניהם לספק "הסברה" על הקונטקסט המלא שבו צולמה התמונה. כאילו שזה מה שחשוב. כל המונח "הסברה" הוא מראש טעות אחת גדולה - כאילו תמיד המעשים שלנו נראים רע ואז אנחנו צריכים לספק איזה הסבר או התנצלות.

יש כמובן ישראלים שחושבים שהמצב אבוד מראש כי הרי "העולם כוחו נגדנו" ו"לא משנה מה נעשה" - לשיטתם אין אפילו טעם להסביר ולכן כל מה שנוצר הוא להתריס נגד האויב, להפחיד אותו (לעיתים באלימות), ללעוג לו, להקטין אותו עד שאולי יעלם. הישראלים הללו, אינם מבינים כי במעשיהם ובמילותיהם הם לא פועלים נגד האויב - אלא בפועל הם המשת"פים שלו. הם אלו שמספקים לו תחמושת במלחמתו נגד ישראל. הישראלים הללו פשוט אינם מבינים איפה נמצא שדה המערכה.

נכון, יש כאלו שלעולם לא יאהבו אותנו. מעבר לאויבנו הישירים המשתמשים בלוחמה צבאית וטרור קרוב אלינו לבית, נמצאים גם חורשי רעתה של ישראל במעגל רחב יותר. אמנם אנו חיים בזכות הגנה פיזית על חיינו - ולא על גלי אהדת העולם. ברור כי את העזתים, את הפלסטינים ביו"ש ואפילו בישראל לא נהפוך לציונים אוהדי בית"ר. גם לא את הקטארים, המשקיעים כבר שנים מיליארדי דולרים בעיצוב דעת הקהל במערב - על בסיס דוקטרינת תעמולה סובייטית שהחלה עוד בשנות ה-60.

אבל אסור להתעלם מכך כי לרגשות השליליים שאנו, הישראלים, מצליחים לייצר אצל מיליוני בני אדם ברחבי העולם, רגשות אשר משפיעים על דעת קהל, על דפוסי הצבעה ובסופו של דבר על החלטות מדיניות וכלכליות. אלו החלטות אשר בטווח הארוך מסכנות את קיום המדינה . להתעלם מכך זוהי לא רק קבירת הראש בחול והתעלמות מהמציאות המתהפכת עליינו - זהו למעשה טיפשות. טיפשות מסוכנת. טיפשות שבה הטעות הראשונה היא אי הבנה מהו שדה המערכה.

"תצלם, תצלם"

יצא לי להיות בעבר פעמים רבות בשדה מערכה כזה בשטחים. המילה שאותה שומע כל מי שנמצא ליד תקשורת זרה היא: "סוואר,סוואר" (תצלם, תצלם). הפלסטינים יודעים כיצד להילחם. שדה המערכה האמיתי אינו בשטחים. הוא לא בשטח. הוא נמצא בסלון של כל משפחה במערב, במגזין בשולחן הקפה ויותר מכל בטלפונים שבהם כל אחד במערב גולש ברשתות החברתיות.

לקרב שיריון, צה"ל היה שולח צוללת?

וכאן השאלה היא מדוע צה"ל (הריבון בשטח) אבל לא רק הוא אלא גם משטרה, השב"כ, מערכי הדוברות השונים של המדינה - כולם אינם מבינים כי הם במלחמה ומה בכלל אופי שדה המערכה. האם לקרב שריון צה"ל היה שולח צוללת ? ברור שלא.

אבל, בתגובה לאירוע תקשורתי, צה"ל שולח קבוצת חיילים אשר כלל אינם יודעים או יכולים לייצג את המדינה - ולכן לא היו צריכים כלל להיות שם.  זהו קרב תקשורתי. זהו כשלון הסברתי. זהו לא קרב על כיבוש שטח - ולכן אין לחיילים, שברור מהתנהלותם, אפילו ממראם החיצוני, שום הכשרה או רקע לטפל במגע עם אוכלוסייה אזרחית לא חמושה ועם תקשורת זרה.

אירוע כזה, שבו מתקבצים צלמים זרים מראש חייב להדליק נורה אדומה במערכות המודיעין הישראליות. הן הצבאיות והן אצל השב"כ והמשטרה. זהו מארב שבו מתכוונים המשתתפים לייצר תוצאה שלילית למדינת ישראל. תוצאה הפוגעת בבטחון המדינה. מתי סוף סוף נבין כי יש חשיבות לצורה שבה אנו נראים ונשמעים לעולם.

מארב תקשורתי

שום חייל אינו צריך להישלח כך למארב תקשורתי. האם פיקוד המרכז תיחקר את האירוע והוציא מסקנות? האם גורמי ההסברה מבינים כי המגע בין אזרחים פלסטינים לבין נציגים רשמיים של מדינת ישראל לא יכול להיות חיילים בעלי הופעה גרועה וחסרי הכשרה ? לאירוע כזה צריך להופיע דובר/ת אזרחי, לא במדים.  מי שאחראי במדינה על הסברה צריך לדרוש מגורמי הצבא, המשטרה והשב"כ - כי הם ידעו להתריע על הכוונה לייצר לישראל מארב תקשורתי כזה.