דין התנועה
בשורה התחתונה, ההישגים הצבאיים מרשימים, ההישגים הטקטיים מצוינים, ברמה האסטרטגית יש עוד הרבה מה לשפר. הביטחון שהוחזר לתושבי הצפון הוא שביר, יחסי וארעי, אבל הוא בטוח בהרבה ממה שהיה קודם.
לא צריך דמיון מפותח. דפדפו לתקופת ממשלת השינוי ונסו לשחזר את הצרחות והצווחות שהוביל נתניהו אחרי שממשלת לפיד הגיעה להסכם זניח על המים הכלכליים עם ממשלת לבנון. ההסכם ההוא היה אחד המוצלחים והכדאיים בתולדות ישראל. בשורה התחתונה, הוא עיגן את הריבונות שלנו על שדות הגז הפעילים שלנו והעניק ללבנון שטח שאין בו כלום חוץ ממים מלוחים. אבל את נתניהו העובדות לא מעניינות. הוא הפך את יאיר לפיד ונפתלי בנט לרופסים ובוגדים ואת ההסכם לסוג של "ספר לבן" בן זמננו. ולכן, לתת לו עכשיו יחס הוגן, פשוט לא הוגן.
אין לנו מה להלין על ההחלטה של טראמפ ועל התכתיב האמריקאי לישראל להפסיק את האש ולחזל"ש. מי שקורא לנשיא האמריקאי להטיל סנקציות על נשיא המדינה ומערכת המשפט שלה כי הם לא ממהרים לבטל את משפט נתניהו, מכריז בקול גדול שישראל היא מדינת חסות. מי שהולך לישון עם נאשמים, קם עם פשפשים. למדינת חסות יש יתרונות, וגם חסרונות. על הרבה חטאים אפשר לסלוח לנתניהו, אך על הפיכתה של ישראל לרפובליקת בננות שנתיניה ממתינים למוצא פיו של מנהיג זר כדי לדעת מה יעלה בגורלם, אין מחילה.
חטאו העיקרי של נתניהו הוא חוסר יכולתו להגיד מילת אמת. להודות שאי אפשר לפרוק את חיזבאללה מנשקו בדרך צבאית בלבד. להודות שהעדיף להשקיע מיליארדים בכספים קואליציוניים מאשר למגן את הצפון ואת תושביו. להודות שהפקיר עיר בישראל, קריית שמונה שמה, רק כי העזה לבחור במועמד שאינו "מקורבה של הגברת". להודות שהוא היה זה שברא את מדיניות ה"הכלה" של חיזבאללה, הוא זה שהתעלם מאוהלי חיזבאללה עמוסי מחבלים בצד שלנו, הוא זה שהניח לנסראללה לצבור 150 אלף רקטות, הוא זה שהתמכר לשקט המזויף בצפון והוביל אותנו לאסון.
בעיה נוספת של נתניהו היא שהוא לא לומד לקח. מי שהבטיח "ניצחון מוחלט" בעזה והכזיב, המשיך להבטיח ניצחונות מוחלטים מדומיינים בחזיתות נוספות. הגיע הזמן להשיג קצת צניעות, לסמן מטרות ריאליות, לנסות לייצר נתיבי יציאה מוצלחים ולסיים מלחמות בהסכמים. הניסיון מלמד שרק הסכם מדיני שאחרי מלחמה מביא שקט ארוך טווח. מצרים וירדן מעידות על כך.
איפה הבושה?
נכון, ביבי. הבטחת שלא תהיה שואה. הפכת את השואה לקרדום פוליטי לחפור בו, במשך שנות דור. שיננת את זה בכל נאום, בכל יום שואה, בכל יום זיכרון, בכל יום עצמאות, בכל הופעה בכנסת, בקונגרס, באו"ם, איפה לא. לא, אני לא מאמין שתכננת שהקרדום הפוליטי שחפרת בו, יהפוך לגרדום. ולא, אני לא חושב ש-7 באוקטובר היה שואה. אי אפשר להשוות את שואת היהודים לשום דבר שקרה בהיסטוריה האנושית. זה ייחודי. בלעדי שלנו. כלומר, של היטלר ומרצחיו. אבל אפשר להגיד שמה שקרה לנו כאן, במשמרת שלך, ב-7 באוקטובר, הוא הדבר שהכי מזכיר את מה שקרה לעם היהודי בשואה.
מזכיר כי גם ב-7 באוקטובר, כמו באותן שנים איומות של אמצע המאה שעברה, ביותר מדי מקומות לא היה מי שיבוא לעזרת היהודים. הורים החביאו את ילדיהם הרכים. ילדים חזו ברצח הוריהם. וגם להפך. רכוש יהודי נבזז, הועלה באש, ונשים יהודיות חוללו. הפורעים השתוללו בעיירה, כלומר ביישוב היהודי, באין מפריע. מכפר עזה עד שדרות, מבארי לאופקים ונתיבות. אלא שאז, בשואת היהודים באירופה (וצפון אפריקה), לא הייתה מדינה יהודית. הפעם, הייתה גם הייתה. מדינה שראשה הכריז ושינן שוב, ושוב, ושוב, ש"עמנו למד את הלקח, נשבעתי שלא תהיה שואה נוספת".
מה אתה עונה ליוסף וינר, ביבי? מה אתה עונה למשפחתו? אלה שנרצחו בשואה ואלה שנרצחו ב-7 באוקטובר? אתה מספר להם ש"לא ידעתי, לא שמעתי, לא העירו אותי, לא משכו בדש מעילי?". זה מה שסיפרת לקורבנות אסון מירון, לקורבנות השריפה בכרמל. הרי אתה יודע טוב מכולם שהתירוצים האלה לא מחזיקים מים, ובוודאי לא מחזיקים דם. אתה הוא זה ששחרר את מרצחי חמאס, 1,027 מהם, ביניהם יחיא סנוואר. אתה הוא זה שהבטיח להפיל את שלטון חמאס בעזה טרם שובך לשלטון.
רשימת המחדלים שלך ארוכה כמעט כמו רשימת נרצחי היום הארור ההוא. לא נחזור עליה כאן. גם רשימת האזהרות שקיבלת ארוכה ומדממת. אמ"ן, השב"כ, פוליטיקאים ומנהיגי ציבור. אפילו שר הביטחון שלך, זה שאתה מינית, הזהיר אותך בנאום פומבי. ואתה, אתה יצאת לסדרת חופשות מתוקשרות עם "רעייתי", הרכבת משקפיים ורודים, וכשנשאלת על ידי אחד ממשרתיך על ההתרעות הביטחוניות, אמרת ש"יש בזה הגזמה". ועכשיו אתה מתרברב שנשבעת שלא תהיה שואה שנייה? אחרי שהובלת אותנו לחוויה הכי דומה לשואה שחווינו אי פעם? איך, איך אתה לא מתבייש?
הילדים שלנו בכלא
לא, זה לא סיפור כזה. הסיפור הזה חשוב בהרבה ממה שנדמה לכם. זהו סיפורה של התקופה שבה אנו חיים. של התהליכים שבהם אנו נמצאים. ביד אחת מנהלים מלחמת חורמה באיראן, ביד השנייה מניחים את התשתית לאיראן החדשה, על שפת הים התיכון. המג"בניקים הצעירים נשלחו לכלא כי הדליקו מנגל בפינה נידחת של בסיס מג"ב כלשהו, במהלך החג.
מדובר בארבעה לוחמים צעירים, עמוסי מוטיבציה. קרביים הארד קור. מסכנים את חייהם על בסיס יומי. הם תכננו ללכת לקצונה, לחתום קבע ארוך. הבנות שבהם בחרו את הדרך הזו, להקדיש את חייהן לביטחון מדינת ישראל. לסכן את חייהן לשמירה על חיינו. לאף אחד מהם אין עבר פלילי, אין עבירות קודמות. הם בכלל לא ידעו את הפקודה שאוסרת על הדלקת מנגל בבסיס.
אי ידיעת החוק אינה פוטרת מעונש. אבל האירוע שלפנינו לא קשור לחוק. הוא קשור לאובדן צלם. להתמוססות הדמוקרטיה. לקריסת הערכים. לגורמים המשיחיים-קיצוניים שקוראים בקול גדול להמוני האיראנים לצאת להפגין נגד המשטר, ובאותו קול מנסים ליישם את השריעה האיראנית כאן אצלנו.
איך הסיפור הזה היה צריך להסתיים? בכלום ושום דבר. אם אופיר גל, הנגד ש"לכד" את הלוחמים, היה מצויד במידתיות, היגיון או לב יהודי, הוא היה צריך לגעור בהם, לדרוש מהם כיבוי מיידי – ולשגר אותם לדרכם. הוא העדיף לרדוף אותם עד חורמה, עד תא המאסר. אותם דברים אמורים לגבי שני הקצינים ששפטו את הארבעה. גם אם זה היה מגיע למשפט, זה היה צריך להסתיים בנזיפה, או קנס, מקסימום ריתוק סמלי. כך זה היה שנות דור, כשאפשר היה לחיות כאן זה לצד זה.
אגב, למה לא שופטים את כל החיילים והחיילות שמדליקים סיגריה בשבת בבסיס? יש עשרות אלפים כאלה. למה לא מפשפשים בכליו של כל לוחם שבא בשערי בסיס כלשהו, אולי חבוי שם כריך שבו נקלעו יחד פרוסת נקניק עם נגיעת חמאה? אל תדאגו, גם זה יגיע. את הלוחמים הצעירים דנו כאחרוני העבריינים. מסתמן כאן רצון ללמד לקח את הכופרים. זה מזכיר לכם משהו? על אחריותכם. מאסר הוא העונש הקשה והקיצוני ביותר בספר החוקים שלנו (כל עוד לא הוחל עונש המוות). הוא צריך להיות המפלט האחרון, ההרתעה האולטימטיבית, ההגנה על הציבור מפניהם של העבריינים. ואת העונש הזה החילו על הבנים והבנות שלנו, שמסכנים את חייהם יום-יום למעננו.
כשאני הייתי בצבא, כל אחד מאיתנו ידע להתחשב בחברו. בשבת, ההורים היו באים לבקר אותנו בבסיסים המרוחקים. מביאים צידניות, לפעמים אפילו מנגלים קטנים. תאמינו או לא, היו גם חיילים שלא הקפידו על כשרות. היו, פה ושם, סנדוויצ'ים שלא היו עוברים בד"ץ כלשהו. אבל אף אחד לא חיטט בחייו של השני. אף אחד לא רץ להלשין לרב הבסיס, שרץ להזעיק את המפקד כדי שישלח את הבוגדים, עוכרי היהדות ומחללי המקדש, לכלא.
למה זה סיפור מדאיג? כי התופעה הזו, שרואה בכל אקט חילוני פגיעה בדת, היא לא תופעה שלנו. זה לא עניין יהודי. אלה שעורפים ראשים משום שמישהו קילל את הנביא מוחמד, אינם מהדת שלנו. היהדות היא דת סובלנית. היא לא מיסיונרית. היא לא תובעת את כבודה במחול חרבות. רוב יהודי העולם אינם דתיים. יהודי חילוני הוא יהודי לא פחות טוב, לדעתי בדרך כלל הרבה יותר טוב, מהיהודים החרדים. בזמן שהטור הזה נכתב נמצאים ארבעה ילדים שלנו, שתי בנות ושני בנים, במאסר לא קצר, כי עשו טעות מינורית שלא פגעה באיש, שלא הטרידה איש, למעט מישהו שעבר בשביל נידח של בסיס כלשהו והחליט להפוך את האירוע למעמד הר סיני.
דיברתי עם כמה מהוריהם. אנשים שבורים, דומעים, לא מצליחים להכיל את העלבון, את הזעם. לא היה לי מה להגיד להם. אני לא רוצה להעלות על דעתי אם דבר כזה יקרה לבת שלי, שמתגייסת בקרוב. ולא, אני לא שייך לנביאי ההדתה ההיסטריים, שרואים בכל סממן יהודי איום. להפך. אני יהודי גאה, לא פחות (בדרך כלל הרבה יותר) טוב מצרחני המיסיונריה למיניהם. היהדות זורמת בדמי, לא אוותר עליה בעד שום הון שבעולם.
אגב, אני גם חושב (תחסכו ממני את השיימינג, אני רגיל) שהילדים שלנו לא לומדים מספיק תנ"ך במערכת החינוך. מכאן ועד הקמת משטרת צניעות או בסיג' כשרות, ארוכה מאוד הדרך. ואלמלא כל זה לא היה מעורבב בכל מה שקורה כאן בזמן האחרון, ובהפיכתה של המשטרה למיליציה פרטית בשירותו של עבריין מורשע, אפשר היה לעבור הלאה. אבל אסור לנו לעבור הלאה. כי המעבר יעביר אותנו לדיקטטורה הלכתית תיאוקרטית. פעם זה היה נראה כחזיון תעתועים. לא עוד.
בינתיים, במהלך כתיבת הטור הזה, גילו גאוני המשטרה את חרפתם, ופורסם שעונשם של הלוחמים יומתק לשבוע בלבד. הם ישוחררו בשבוע הבא "וישובו לתפקידם". את הקלון של אופיר גל, ירון פולומבו וחן ירחמיאל זה לא ימחק. גם לא את קלונו של המפכ"ל, שהמושג "זנבו של בן גביר" מוציא שם רע לזנבות באשר הם.
קובייה הונגרית
בהונגריה, זיהו את זה כל מפלגות השמאל והבינו שמדיאר הוא היחיד שיכול להביס את אורבן. זה קרה בדקה ה-90. לא בטוח שאם אורבן היה מנצח גם הפעם, אפשר היה לנצח אותו בפעם הבאה. אבל זה קרה. כל המפה הפוליטית, כולל השמאל, התאחדה תחת מועמד ימני, ממלכתי וליברל – ואורבן נשלח למגרש הגרוטאות של ההיסטוריה. זה יכול לקרות גם כאן. זה חייב לקרות גם כאן. המאמר שלי לפני שבועיים הסביר את זה. הוא גרר גל עצום של תגובות, לא כולן חיוביות.
מתחת לפני השטח קורים דברים. אל תתרשמו מחילופי העקיצות בין בנט, לפיד, ליברמן ואיזנקוט. המגעים לאיחוד צפופים ואינטנסיביים. גם ההצעה המקורית של איזנקוט, להקים איחוד משולש שבו ידורו יחד בנט, איזנקוט ולפיד, נמצאת על השולחן, במקום מרכזי. מישהו בדק השבוע, בסקר פרטי, מה הסיכוי שתצביע/י עבור מפלגה כזו: "בהנחה שנפתלי בנט, גדי איזנקוט ויאיר לפיד מתאחדים לרשימה משותפת בשם "ישראל חדשה", שבה המועמד לראשות הממשלה והרכב הרשימה לכנסת ייקבעו באמצעות פריימריז אזוריים שייערכו ב-15 אזורים ברחבי הארץ, בכל אזור יתמודדו מועמדים ("צירים") שכל אחד מהם מייצג אחד מהמועמדים לראשות הממשלה והמועמד שיזכה במרבית הצירים יהיה מועמדה של הרשימה לראשות הממשלה".
בשאלות המשך, נבדקה גם האפשרות שאביגדור ליברמן יצטרף אף הוא לרשימה הזו (ליברמן מתעקש שהוא רץ לבד, עד הסוף). בשאלת סיום, נבדק מוצאם של המשיבים. ברזולוציה רגישה מאוד. יכול להיות שיש כאן ניסיון לבדוק את מידת האטרקטיביות של גדי איזנקוט בקהלים ליכודיים מובהקים, כדי לנסות לכמת את הסיכוי שלו להביא מנדטים ביביסטיים ביום הבחירות. כל זה, כאמור, השערות שלי.
אני לא יודע מי מהמועמדים עומד מאחורי הסקר הזה. אני כן יודע שאיזנקוט הוא זה שהציע איחוד משולש עם פריימריז שיקבעו מי יעמוד בראשו. כך או אחרת, מהיכרות עמוקה עם איזנקוט וגם עם יאיר לפיד, אני משוכנע שברגע האמת הם יעשו מה שטוב למדינת ישראל ולא מה שטוב לעצמם. שניהם כבר עמדו במבחן הזה יותר מפעם אחת.
אלא שרצון טוב לא תמיד מספיק. השאלה היא, כמה נזק נגרם בינתיים. כמה אנרגיה מתבזבזת לריק. בהקשר הזה, אני מציע לא לזלזל ביאיר לפיד. הוא מביט על הקטטה הזו מהצד, בעמדת נחיתות. יש עתיד מחזיקה מספר חד-ספרתי בסקרים. הוא נגרס בסחף לכיוונם של בנט ואיזנקוט. הוא הרוויח את זה ביושר, אבל הוא עוד כאן, חי ובועט, חולש על המפלגה הגדולה עם הכסף הגדול ועשרות אלפי פעילים ותשתית משוכללת וסניפים יעילים.
לפיד שומע את הרינונים שלפיהם לא בטוח שבנט לא ילך עם נתניהו, ואת טיעוני הנגד שלפיהם איזנקוט כבר הלך עם נתניהו, ועושה הכל כדי שהוא יהיה ממליך המלכים וקושר הכתרים. מעניין מה יקרה כשלפיד יהיה זה שיצהיר על תמיכתו לראשות הממשלה באחד משניהם. האם זה האקדח הסודי שלפיד מחזיק מתחת לשולחן שסביבו הם יושבים? יש מצב. מה אפשר ללמוד מכל זה? שמוקדם להספיד את מי מהשחקנים האלה, שלפיד עוד לא אמר את המילה האחרונה, שמודל הונגריה תפור על נפתלי בנט, שאיזנקוט ממשיך לחרוש את השטח ולעשות נפשות בפריפריה ליכודית, ושליברמן נשאר ליברמן ומצהיר (בריאיון ל"פגוש") שהוא יהיה ראש הממשלה הבא. ושיהיה בהצלחה לכולנו.
פאתוס וקלקולים
עילת הסבירות, זוכרים?
אלא שהדחתו בידי בג"ץ עלולה להאכיל את מכונת הרעל במסע הפייקים ועלילות הדם שלה. כשזה קורה ערב בחירות, יכול להיות שהנטל של המהלך הזה יהיה כבד בהרבה מתועלתו. אלא שבינתיים התקיים הדיון, הושמעו הטענות, הועלו הנימוקים ונצעקו הצעקות (הח"כים מהימין היו חייבים להופיע ולהסביר לנו מדוע חייבים להחליף את הממשלה הזו).
הטיעון המרכזי הוא שאין לבג"ץ סמכות לדון בפיטורי שר, שזו החלטה פוליטית, ויש כאן היגיון כלשהו. ומה אם השר הזה עובר באופן קבוע על החוק? ומה אם הוא מסכן את הציבור? ומה אם הוא מפר את כל הסיכומים שאפשרו את מינויו? אסור לשכוח, בן גביר הוא נבחר ציבור, אבל הוא לא נבחר להיות שר לביטחון לאומי. הוא נבחר להיות חבר כנסת. בג"ץ לא יכול להדיח אותו מחברותו בכנסת. שר בממשלה, זה משהו אחר.
התרעות פיקוד העורף