התמיכה נטו בישראל היא שיעור התומכים פחות השיעור שאינם תומכים, ואפשר למדוד אותה בקרב קבוצות שונות. על הדמוקרטים נראה שכבר ויתרנו, אבל בקרב רפובליקנים מתחת לגיל 50, התמיכה נטו עמדה ב-2022 על פלוס 28 נקודות.
ב-2025 הנטו כבר צנח ועמד על מינוס 2, שזה אומר שחוסר התמיכה עלה לראשונה על התמיכה, והיום הנטו עומד על שיא שלילי של מינוס 16. צניחה של 40 נקודות בשלוש וחצי שנים. בקרב רפובליקנים, כן?
כשבוחנים את קבוצת הרפובליקנים המתונים, התמיכה נטו בישראל עמדה ב-2022 על פלוס 26 נקודות, והיום היא עומדת על מינוס 9. בקרב דמוקרטים שמרנים, שב-2022 היו איתנו עם תמיכה נטו של פלוס 3, השפל המטורף עומד היום על מינוס 55. ישראל פשוט אינה מצליחה לעצור את הגל האנטי-ישראלי, ובקרב כל המבוגרים האמריקאים בעלי זכות ההצבעה, האהדה נטו צנחה מפלוס 13 ב-2022 למינוס 23 היום. האם אנחנו מבינים את המשמעויות?
השפל הזה הוא תוצאה של שלושה מרכיבים. הראשון הוא חוסר התמודדות - יש לנו משרד ל"מלחמה באנטישמיות", שאלוהים יודע מה הוא עשה בשלוש השנים האחרונות; משרד חוץ שלא מצליח להתמודד עם המפולת אף שהוא מנסה; מערך הסברה לאומי מיובש מתקציבים ומכוח אדם; ודוח מבקר המדינה, שהראה שמאז תחילת המלחמה הממשלה לא ערכה אפילו דיון אחד על המשבר חסר התקדים בתדמיתנו.
המרכיב השני הוא השנאה בעולם כלפי הממשלה, ולאו דווקא כלפי ישראל כולה. סקר של מכון המחקר Pew הראה כבר לפני חצי שנה ש-56% מהאמריקאים מחזיקים בעמדות חיוביות כלפי הישראלים, אבל רק 35% מחזיקים בעמדות חיוביות כלפי ממשלת ישראל. זה לא מפתיע - ההצהרות הפרובוקטיביות של חברי ממשלה לאורך המלחמה פשוט חיזקו את הקמפיין האנטי-ישראלי.
למרות זאת הם סירבו לחדול מציוצים מטומטמים לשגריר הגרמני ש"דוחף אותנו לגטאות", או "דונלד, יצאת ברווז", לאדם היחיד בעולם המערבי שעוד פועל לטובתנו. זהו המחיר הבינלאומי על ממשלה עם יותר מדי קיצונים פופוליסטים.
זה אומנם לא נעים, אבל רצוי לעשות ריפרש על ההגדרות הישנות האלה, להביט למציאות בעיניים ולהבין את המצב. למספרים האלו יש משמעות: במסחר, בכלכלה, בעסקאות נשק, בטכנולוגיה, בפיתוח, והם פוגעים ביכולת של גופים כמו איפא"ק לעשות לובי פרו-ישראלי ולעבוד עם נבחרי ציבור אמריקאים.
הפער בין הקמפיין התמידי שאנחנו נחשפים אליו לבין המציאות מעולם לא היה גדול יותר. מה צריך לקרות כדי שהישראלים בהמוניהם יבינו מה קורה כאן? איך ייתכן שעדיין מוכרים לנו "ליגה אחרת" של יחסים בינלאומיים, כשזהו המצב האמיתי?
התשובה נעוצה בכך שהעולם מחולק היום לתיבות תהודה הרבה יותר מבעבר. בתיבות האלו מתרחשת הקצנה, כי מי שנלכד בהן חשוף לעוד ועוד מידע שמתיישב עם הדעה האפריורית שלו, ולא למידע שסותר אותה. גם אנחנו חיים בתיבת תהודה, שמתוכה קשה לנו להבין מה באמת קורה באירופה ובארה"ב, אפילו בקרב המפלגה הרפובליקנית, שאמורה להיות בעדנו.
אבל גם בתוך ישראל יש כמה תתי-תיבות תהודה שמטפחות נרטיבים שונים, ובתוך כל תיבת תהודה קל יותר לייצר קמפיינים מנותקים מהמציאות. קחו לדוגמה את סקרי המנדטים שמתפרסמים כאן כמו לחמניות חמות, ממש מדי שבוע. סקרים הם עניין של סטטיסטיקה - אז איך ייתכן שבערוצים שאוהדים את הממשלה מתפרסמים סקרים שמנבאים לה ניצחון מוחץ בבחירות, ואילו בערוצים שאינם תומכים בה, הקואליציה מגיעה ל-50 מנדטים בלבד? זה בטח לא פער שיכול לנבוע מטעות סטטיסטית של דגימה.
השאלות הן אותן שאלות, אבל לכל סוקר יש שיטות ניתוח משלו. יש כאלה שסופרים רק את תשובות הנשאלים שיודעים בביטחון למי יצביעו, ולא סופרים בכלל את המתלבטים. יש כאלה שמניחים שהמתלבטים בסופו של דבר יצביעו למי שהצביעו בבחירות האחרונות. יש כאלה שנותנים הערכת חסר לשיעור ההצבעה במגזר הערבי, או הערכת יתר לשיעור ההצבעה במגזר החרדי.
הכל טוב ויפה, אבל חייבים להסכים שזה מאוד מוזר שההנחות המקצועיות, כמו גם הממצאים - משתלבים באופן מופלא עם העמדה הפוליטית של הסוקרים. הרי זה אמור להיות מדע, ובמסעי בחירות קודמים לא היו פערים עד כדי כך גדולים בין הסקרים.
התרעות פיקוד העורף