כשהממשלה הנוכחית שולחת את לוחמי צה”ל לקרב היא ממש חזקה ונחושה. הממשלה מתייצבת קוממיות מאחורי צה”ל ואנו שומעים הרבה נאומי כוח, עוצמה ונחישות מפי ראש הממשלה, שר הביטחון ונציגי הקואליציה. אבל כשהממשלה מטפלת בבעיות הפנים, ובמיוחד, בעת האחרונה, בגיוס צעירי החרדים ובהגנה על יישובי הצפון, עליבותה נחשפת במלוא קלונה.
מזכיר הממשלה הצהיר בסיפוק שהממשלה אישרה מאז הקמתה 25 מיליארד שקלים למען המשרתים בצה”ל, כששקל אחד מאלה אינו מגיע למשתמטים. נניח לרגע שאין הממשלה מוצאת דרכים אחרות להזין את תלמידי הישיבות. האם זוהי הדרך לפתור את בעיית אי-השוויון בנשיאה בנטל הביטחון? חלק מהאוכלוסייה ישרת בצה”ל ויסכן את חייו וחלק אחר ישתמט מכך, ואנחנו נפתור בעיה זו בחלוקת כספים? טיעון זה מוכיח עד כמה אנו לכודים בתפיסות יסוד מעוותות.
אי-גיוסם של החרדים וביסוס נורמות ההשתמטות שלהם אינם אופייניים לממשלה הנוכחית בלבד. זה היה שורש השחיתות שליווה את המערכת הפוליטית בישראל מאז היווסדה. אבל היום זה אחרת. צורכי הביטחון גדלים ואי-גיוסם של החרדים נופל מיד, ובמשקל כבד, על כתפי האוכלוסייה המשרתת. אי-שוויון זה נמצא כיום במוקד הבעיה הביטחונית והחוקתית של ישראל.
אין ספק שנעשו הערכות שגויות באשר לכוחו של חיזבאללה, ואין ספק שמקור ההערכות השגויות גם בצה”ל. אבל העצמת המלחמה מול חיזבאללה בעוד תושבי הצפון אינם מוגנים היא חוסר אחריות חמור ביותר. עם הפסקת האש, כדאי שננמיך את הלהבות ונמצה את המשא ומתן להסכם שלום עם לבנון.
האיום החדש שמסתמן הוא טורקיה. אסור כי איום זה יסלים על רקע הצהרות גבורה של שר הביטחון. טורקיה אינה איראן. היא מעצמה צבאית אמיתית עם צי ימי גדול וחזק. במקום מעבר קיצוני ממדיניות של הכלה למדיניות של אפס הכלה מוטב שנסלול בתבונה את דרך הביניים.
התרעות פיקוד העורף