הסיפור האמיתי נמצא במיסים. יותר ממחצית ממחיר הבנזין בפרט ושוק הרכב בכלל בישראל מורכבת ממיסים - בראשם בלו ומע"מ. כלומר, כשהמחיר עולה - המדינה מרוויחה. וכשהמחיר אמור לרדת - אין לה תמריץ למהר ולהקל. כך נוצר מצב אבסורדי: המדינה לא רק שלא מגינה על האזרח מהלם חיצוני, אלא נהנית ממנו.
וזה לא נגמר בדלק. במשק קטן וריכוזי כמו ישראל, כל עלייה במחיר האנרגיה מתגלגלת במהירות לכל שרשרת הייצור: הובלה, מזון, שירותים. חברות גדולות "מתייעלות" - כלומר מפטרות עובדים - ובמקביל משמרות מחירים גבוהים. התוצאה כפולה: גם הכנסה נפגעת, וגם יוקר המחיה עולה. משקי בית נמחצים בין שני כוחות מנוגדים, בלי כרית ביטחון.
כאן בדיוק מתגלה החולי המבני של הכלכלה הישראלית: עודף מיסים מצד אחד, וחוסר תחרות אמיתית מצד שני. עודף המיסים יוצר תלות של המדינה בהכנסות עקיפות מהציבור - קל לגבות, קשה לוותר. וחוסר התחרות מאפשר לשחקנים גדולים "למרוח" ירידות ולהעביר עליות. כשהשניים נפגשים, האזרח נשאר בין פטיש לסדן - ללא הגנה.
אז מה צריך לעשות?...לעשות! לא סיסמאות - צעדים. הראשון והמיידי: הפחתה זמנית של מס ה-בלו בזמן זעזועים חיצוניים. אם המדינה נהנית מעליות - היא חייבת גם לשאת בחלק מהירידות. זה לא "סבסוד", זה איזון.
השני: שינוי מנגנון העדכון. עדכון חודשי בעולם תנודתי הוא מתכון לעיוותים. מעבר למנגנון גמיש יותר יקטין את הפער בין עליות לירידות.
השלישי: טיפול אמיתי בריכוזיות. פתיחת יבוא, פירוק חסמים, והגדלת תחרות - לא כרפורמה קוסמטית אלא כמהלך עומק. בלי זה, כל הקלה זמנית תישחק מהר. מדברים על הנושא רבות, אבל תחושת הציבור שפרט לסיסמאות אין שנוי משמעותי בעלויות החודשיות למשפחה – כשגרף ההוצאות בקו עליה תמידי ומתמשך – וההכנסות אינן עולות ביחס מקביל.
והרביעי: סיוע ממוקד למי שבאמת נפגע - לא סבסוד גורף, אלא הגנה על מעמד הביניים והעסקים הקטנים שנושאים בעיקר הנטל.
המסר צריך להיות ברור: האזרח לא אמור לשמש "בולם זעזועים" של המערכת. הוא לא זה שצריך לספוג מלחמות אזוריות, תנודות גלובליות וכשלי מדיניות כלכליים גם יחד.
המדינה צוברת הישגים בשדה הקרב ומגיעה למו"מ עם קלפים חזקים האזרח, שהביא את ההישג, נשאר לשלם את המחיר עם יד חלשה וכיס ריק. מדינה נמדדת לא רק בניצחונותיה בשדה הקרב, אלא גם ביכולתה לדאוג לאזרחיה ביום שאחרי. הציבור נשא בנטל - והגיעה העת להוקרה מתורגמת למעשים.
התרעות פיקוד העורף