שלום משה,
אני כותב לך מדי שנה כמעט. זה כבר נהיה טקס, סוג של שיחה שאני ממשיך לנהל איתך מאז היום שממנו לא חזרת. הפעם אני כותב כתמיד, אבל העולם שסביבנו כבר אינו העולם שהשארת. וגם אנחנו איננו אותם אנשים.
במשך השנים חשבתי שהלקח הובן. שההנהגה למדה משהו על אחריות, על ענווה, על הכוח של מוכנות. אבל כשאני מסתכל על השנים האחרונות, בעיקר על המלחמה האחרונה, אני לא בטוח שבאמת למדנו. היו במלחמה האחרונה, אין ספק, הישגים צבאיים. אבל לצד זה עולה תחושה מטרידה: שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על ניצחון מתרחק לעיתים מהמציאות. נדמה שהניצחונות הגדולים שלנו מתרחשים בתודעה, בסרטונים, בהסברה, בפידים וברשתות – אבל לא בהכרח בשדה הקרב עצמו.
ואולי החמור מכל הוא התחושה שהעצמאות שהאמנו בה כל כך, אותה עצמאות שעליה לחמנו יחד, הפכה עם השנים לתלות מורכבת. בעיקר בארצות הברית. אנחנו עדיין מדברים בשפה של ריבונות, אבל בפועל נדמה לא פעם שאנחנו פועלים בתוך גבולות שמישהו אחר משרטט עבורנו, בקווים אדומים.
ועדיין, בתוך כל הביקורת, אני יודע שישראל שלנו חיה. היא חזקה. היא מתמודדת. היא נלחמת על קיומה יום־יום. וגם במלחמה האחרונה, על כל מורכבויותיה, היו רגעי גבורה שלא יימחקו. אבל אני מרשה לעצמי לומר דווקא לך את מה שקשה לומר בקול רם: אסור לנו להתרגל למציאות שבה תודעה מחליפה הכרעה, ושבה תלות הופכת להרגל.
אני כותב לך כבכל שנה, אבל השנה המילים כבדות יותר. אולי כי השנים כבדות יותר. אולי כי אנחנו כבר יודעים יותר מדי, אבל גם מבינים פחות מדי לאן אנחנו הולכים. כולי תקווה שבקרוב נראה את האור בקצה המנהרה, ואני תפילה שזה לא יהיה אור הרכבת שבאה ממול.
שלך תמיד, דורי
התרעות פיקוד העורף