פחות מחודש זכה דב פרמט לחיות במדינה שאך זה קמה. אילו היה בחיים היום, גילו כבר היה נושק ל-100. ואילו גלעד חי את כל חייו הקצרים, 21 שנה, בישראל. תמונתו בעיתון בצבע. תמונתו של דב בשחור-לבן. אלה שניים מתוך יותר מ-25 אלף חללי מערכות ישראל, שמניינם נספר החל משנת 1860. בעמוד שבעיתון הם "שוכנים" זה לצד זה. טמונים בשני בתי עלמין צבאיים נפרדים.
יום העצמאות ה-78 נחוג בסימן הפסקת אש (זמנית?) במלחמה הנוכחית נגד איראן, חיזבאללה וחמאס. זו האחרונה במלחמות ישראל עד כה, מאז קוממיותנו. ישראל שרויה כל שנותיה בהפסקות אש. מעולם לא חווינו מלחמה מתמשכת כמו זו שנפתחה עלינו ב-7 באוקטובר ההוא. מלחמה עם הפוגות. כמו במלחמתנו הראשונה, בתש"ח. זו המדינה היחידה בעולם שמכל עבר מאיימים על עצם קיומה. מייחלים בגלוי ל"מוות לישראל". מדינה שמפעם לפעם מגיעה לבתי תושביה בשורת האיוב על נפילת בן, אח, או אב - חייל או חיילת - בהגנה מפני הקמים עלינו.
לפי הסטטיסטיקה היבשה, יש בישראל כ-60 אלף משפחות שכולות, אבל כלום יש אזרח שאינו מכיר לפחות חלל אחד? שתי כפות ידיי לא יספיקו למנות את שמות החללים שהכרתי - חברים, שכנים. כל אחד ואחת מאיתנו נוצר בלבו שמות של חללים ממלחמות וממבצעים שונים. זה מחירן של עצמאות ושל ריבונות. לא עוד "כצאן לטבח". הנחמה הגדולה היא שעם ישראל חי, נושם, בועט במשנאיו, ובו בזמן מתקיים ומשגשג.
אם יש צוואה של הנופלים - רבבות בנינו שבדמם אפשרו את קיומנו - אחת היא: לשמור על רוחנו לבל תיפול, לחזק את הסולידריות הפנימית והאחדות שמעבר לאחידות. לא ייתכן שמאחורי גבם של לוחמים, שדרוכים עכשיו בכל החזיתות, תימשך בעורף מלחמה פנימית קורעת, שסופה מי ישורנו. אנחנו בהפסקת אש במלחמה הנוכחית. הבה נעשה הפסקת אש תמידית במלחמה הפנימית.
התרעות פיקוד העורף