עצמאות במתח: בין הטרגדיה הישראלית להתרה הפרסית | ד"ר בנימין יעקוביאן

פרולוג: החזית של הזהות הלאומית

ביום העצמאות ה 78- מדינת ישראל אינה רק מציינת תאריך היסטורי, אלא מתייצבת פעם נוספת על הבמה המרכזית של קיומה. ברחובות הערים, מבעד לדגלים ולחגיגות, אנחנו עוטים על עצמנו את מה שחוקרי התיאטרון והספרות מכנים "השעיית הספק" (Disbelief of Suspension): אותה הסכמה קולקטיבית, מודעת למחצה, להניח בצד את השאלות הקשות, להתעלם לכמה שעות מהסדקים בזהות הלאומית ומהחריקות הצורמות בדיאלוג הציבורי, רק כדי שנוכל לשקוע מחדש בתוך הנרטיב הגדול של הריבונות.

אך מתחת לתפאורה המרשימה, ב"סאב-טקסט" הרוחש של החברה הישראלית, מתחולל קונפליקט עמוק, מתח דרמטורגי בלתי פוסק בין ה-DNA העתיק של העם לבין המבנה התפקודי והמוסדי של המדינה. כדי להבין את הדרמה שבה אנו משחקים, עלינו לבצע פעולה נועזת של הזרה (Defamiliarization) כאן, אין הכוונה לניתוק מנכר, אלא לטכניקה האמנותית של הפיכת המוכר ל"לא-מוכר" כדי לעקוף את המנגנונים האוטומטיים של התודעה. עלינו להביט במציאות הישראלית דרך "המראה האיראנית“, לא המראה המשתקפת מהכותרות הפוליטיות המוכרות, אלא זו החקוקה בשורשיה המיתיים והאטימולוגיים של התרבות הפרסית הקדומה. ההזרה הזו מאפשרת לנו להתבונן בטרגדיה שלנו ממרחק אסתטי, ובכך לזהות בתוך השפה והמיתוס את המפתח האבוד לריפוי המציאות.

המערכה הראשונה: האטימולוגיה של בני החורין

הזהות האיראנית טבועה בשם המדינה עצמו, והיא נושאת עמה מסר של חופש. המונח Arya) או Er (בפרסית קדומה ובסנסקריט, משמעותו העמוקה היא "בני חורין" או "אצילים". איראן היא, בבסיסה המיתי, הארנה הגדולה שנועדה לאנשים חופשיים. אולם, כאן נחשפת התובנה הדרמטית הראשונה: החופש המיתי הזה אינו חופש מבודד או אנוכי. הוא קשור בטבורו למושג ה-Airyaman) אייריאמן), שפירושו המילולי הוא "חבר בקהילה" או "חבר בשבט".

האייריאמן אינו סתם ניצב במחזה הפרסי, הוא הישות האלוהית המופקדת על הידידות, על הכנסת האורחים ועל הריפוי. המקורות הזורואסטריים מלמדים שהריפוי למכאובי העולם אינו נמצא רק בצמחי מרפא, אלא ב"עזרה העליונה ובידידות" של חברי הקהילה. בדרמה הקיומית הזו, אין חירות (Arya) ללא סולידריות מרפאת (Airyaman). כאן אנו פוגשים את מושג הניכור (Alienation ) במובנו המכאיב: ללא היד המושטת של האייריאמן, החירות האנושית הופכת לבדידות מנכרת – מצב שבו האדם הוא אמנם ריבון לעצמו, אך הוא זר ומנותק מחבריו למחזה. הניכורהחברתי הוא התוצאה הטרגדית של חירות שאיבדה את הקשר הקהילתי שלה, בעוד ההזרה היא הכלי התיאטרוני שיכול לעזור לנו לזהות את הניתוק הזה ולתקן אותו.

המערכה השנייה: פרדוקס הריבונות והגשר הישראלי

כאן נחשף הפרדוקס שמעוור את עינינו בעת המודרנית. מדינות רבות ניכסו לעצמן את רעיון הריבונות והחירות, אך הפכו אותו לכלי של דיכוי וניכור. בשם "החירות הלאומית" המקודשת, הן דורסות את חירות הפרט ומרוקנות את הסולידריות האנושית מתוכנה האמיתי. הדרמה הזו מקבילה להפליא למתח הישראלי, כפי שהוא משתקף במגילת העצמאות.

במגילה נטמן מתח דיאלקטי מרתק: ה"יהודית" היא ה-DNA שלנו, המקבילה ל"חירות" (Arya) - מרכיב הזהות של עם עתיק המבקש להיות ריבון בארצו. ה"דמוקרטית" היא אופן התלות והסולידריות המודרנית שלנו זה בזה, המקבילה המודרנית ל-Airyaman. עלינו להשתמש בהזרה כדי להבין שהדמוקרטיה אינה רק פרוצדורה טכנית של קלפיות, אלא היא ההתגלמות המעשית של הסולידריות המרפאת. היא הדרך שבה בני חורין בוחרים להושיט יד זה לזה מבלי לאבד את ייחודם. כאשר ה"יהודית" מנסה למחוק את ה"דמוקרטית", או להפך, אנו מאבדים את הכלים לריפוי ונופלים למצב של ניכור הדדי. הניסיון להשיג עצמאות קשיחה, ריבונית ומנוכרת מדי, מאיים למחוק את רוח בני החורין ולהפוך אותנו לשחקנים בתסריט של כוח גולמי בלבד.

המערכה השלישית: מלכודת הזהות והצורך בשינוי תסריט

ההתבוננות במראה האיראנית, מבעד למשקפי ההזרה, חושפת בפנינו את "מלכודת הזהות": הנטייה להגדיר את עצמנו דרך ה"אויב" שבנינו לעצמנו. אנו משליכים על ה"אחר" את כל הפחדים והצללים שלנו. בטרגדיה הישראלית של שנת ה,78- אנו מוצאים את עצמנו שוב במרכזו של "אגון" (Agon ) - מאבק דרמטי חריף שבו כל צד משוכנע שהוא הגיבור היחיד במחזה של גאולה, בעודו מחריב את התפאורה של חייו המשותפים.

לנוכח המלחמות והקונפליקטים, התגובה האוטומטית והמנכרת היא לעיתים שהמאבק הלאומי קודם לאיכות הקשר בינינו. אך ההזרה התיאטרונית מלמדת שהאמת היא הפוכה: הריפוי של האייריאמן אינו "בונוס" לימי שלום, אלא תנאי הישרדות בתוך המתח. הריפוי הזה מתחיל בסירוב פנימי להפוך את השכן ל"נבל" מנוכר בדרמה האישית שלנו. הוא דורש מאיתנו להכיר בכך שביטחונו של האחד שזור בחירותו של האחר. הדרך היחידה לצאת ממלכודת המאבק הנצחי אינה מושגת רק על ידי ניצחון צבאי, אלא על ידי שיבת הסולידריות המרפאת אל מרכז הבמה הלאומית.

המערכה הרביעית: לקראת התרה וריפוי

במבנה הדרמטי הקלאסי, אחרי שהקונפליקט מגיע לשיאו, חייבת להגיע ההתרה (Denouement") - התרת קשרים". בטרגדיה שבה אנו חיים, ההתרה היא פרימת קשרי האיבה והפחד. עצמאות אמיתית אינה רק "חופש מזרים", אלא היכולת להיות ריבון על הרוח שלנו באופן שמאפשר לנו לארח את מורכבות ה"אחר" בתוכנו.

המונח ההודו-איראני הקדום למארח הוא Pati-Atithi," אדון האורחים" – מושג המשלב סמכות וריבונות עם נדיבות אינסופית. ההזרה של מושג הריבונות מובילה אותנו להבנה שהדמוקרטיה הישראלית צריכה להפוך למרחב של אירוח כזה, שבו היהודיות והדמוקרטיות משלימות זו את זו. העצמאות הלאומית היא הבמה הפיזית, אך האייריאמן – האחריות ההדדית – הוא הכוח היחיד שמפיח בה חיים. ללא ריפוי חברתי וסולידריות עמוקה המנצחת את הניכור, העצמאות נותרת סימולציה ריקה של כוח.

אפילוג: היציאה אל הכוכבים

עלינו לעבור מ"עצמאות נגד" ל"עצמאות עם". בסוף ה"קומדיה האלוהית", דנטה יוצא מהתופת אל פני השטח וכותב: "ואז יצאנו לראות שוב את הכוכבים". עבורנו, הראייה של הכוכבים היא ההתרה האמיתית. זוהי ההכרה, המושגת דרך פעולת ההזרה, שהזהויות שלנו אינן כלא המייצר ניכור, אלא הן הזמנה פתוחה לדיאלוג יוצר.

הגיעה העת שהחזון על ארץ של בני חורין יהפוך מטרגדיה של התנגשות לסיפור גדול של ריפוי. העצמאות היא הבמה, החירות היא הנשמה, והאייריאמן הוא הכוח שמחבר ביניהן. רק כאשר נשכיל לארח את מורכבותנו בתוכנו, נוכל להבטיח שהמסך לא ירד עלינו בטרם עת, אלא יעלה לקראת המערכה הבאה של חירות חיה, נושמת ומרפאת. ביום העצמאות הזה, הבה נחליף את "השעיית הספק" באמונה פעילה באדם היושב לצדנו על הבמה המשותפת הזו.