דיוקן טראמפ כפציפיסט צעיר | רון מיברג

ההתנפלות על טראמפ לא הייתה מקרית. "SPY" וטראמפ היו מהותה של הסצינה הניו-יורקית באותן שנים. ניו יורק הייתה מזוהמת, עם רמת פשיעה גבוהה, סצינת מועדונים ומסעדות וכל המפורסמים מטעם עצמם, כמו טראמפ, ניסו לקחת בה חלק. זה היה עידן סלקטיבי, וטראמפ פילס לעצמו דרך באמצעות כספו; הון שתמיד היה קטן הרבה מזה שטראמפ העיד עליו.

עבור "SPY", היה טראמפ פרצופה המכוער של ניו יורק: בומבסטי, עסוק בפיאור עצמו, שתלטן חולה פרסום ועם קשר רופף למציאות חייו ולמהותו; את כישוריו כסוגר דילים וכישוריו העסקיים שיווק טראמפ מעבר ליכולתו האמיתית. הוא היה קבלן נצלן, נטול מצפון ומוסר, שהשכיר ומכר את הדירות שבנה באופן סלקטיבי למי שנראו לו ראויים: כלומר לבנים.

לזכותו, היה טראמפ משועשע במידה מההתנכלות הסדרתית של "SPY". הוא כיכב על שערים רבים של המגזין, לרוב בצילומים שהלעיגו אותו. הוא איים בתביעות דיבה אסטרונומיות שלא באו לעולם, אבל כשנחה עליו הרוח, הוא שלח למערכת עותק מספרו ועליו טביעת ידו והקביעה, "אתם רואים, אין לי יד קטנה". חיי "SPY" היו קצרים יחסית, אבל העורכים הספיקו לראות איך המייצג של ניו יורק המכוערת הופך לסמל של אמריקה המושחתת: ללא צנזורה עצמית, פה מלוכלך, אפס מודעות עצמית, רגזן ומי שלעולם אינו מתנצל.

40 שנה לאחר מכן, מהבית הלבן שאותו הוא הורס ובונה בדמותו הזהובה והגרנדיוזית וללא כל התייחסות למשכנו הזמני כאתר היסטורי, טראמפ הוא נשיא מלחמה השואף לפרס נובל לשלום; דיכוטומיה מטורללת חסרת שחר. אף שתמיד הכריז, גם לפני שהיה נשיא, שאין שוחר שלום גדול ממנו וכי ליבו גס בשפיכות דמים, הוא לקח את אמריקה למלחמה והפגין אצבע עצבנית על ההדק. טראמפ מוקף במלחכי פנכה, אומרי הן וקונגרס שפיו קשור בפלנלית. שר ההגנה שלו, פיט הגסת', ששינה את ייעודו לשר מלחמה, עזר לו בהתנפלות על איראן, שאותה הפך למלחמת קודש דתית; ג'יהאד באנגלית. עם ההפצצה הראשונה בא התיאבון, יאמר לכם כל מנהיג. קשה לזהות בטראמפ את האיש שרצה להטיל סנקציות קשות על צרפת משום שמכרה יכולת גרעינית לעיראק.

"אני במגעים עם הדרג הגבוה ביותר בנושא הזה", אמר טראמפ הקבלן לרוזנבאום. "עם אנשים בוושינגטון. בבית הלבן. נושאים חשובים מדי מונחים על כף המאזניים מכדי לסכן את הכל בחשיפה לא נכונה של 'הנושא'". באותו מפגש סירב טראמפ לגלות מהו "הנושא". אבל רוזנבאום הבין במהירות שטראמפ מכוון למה שכונה לפני שנחשפה פצצת האטום הראשונה ביולי 1945, "Device" ו"Gadget", שלא ייאמר חלילה השם האמיתי.

רוזנבאום הבטיח לטראמפ שהוא מזהה את החשיבות הרבה של "הנושא"; ודאי יותר מכל עסקת נדל"ן שעשה טראמפ בחייו. הוא זיהה את ההתרגשות של בן שיחו. "זה נהדר", אמר טראמפ, "'הנושא' חשוב לי יותר מכל דבר אחר שבו אני מעורב; היבט החיים והמוות של 'הנושא' חשוב יותר מעסקי קבלנות ובנייה".

"אני מטפל בדבר הזה כמו היה העסקה הגדולה והחשובה בחיי. העסקה האולטימטיבית. זה מעל לכל דמיון", אמר, "אינני יכול להרשות לעצמי שאיזה עיתונאי ציניקן יבוא ויוציא אותי אידיוט ויהרוס את האמינות שלי". טראמפ לחש על אוזנו של רוזנבאום שהוא רוצה עולם ללא נשק גרעיני.

בסופו של משא ומתן ארוך ונפתל הסכים טראמפ לדבר על "הנושא", בתנאי שהכתבה לא תקרא ל"נושא" בשמו. דרישה מוגזמת, אבל רוזנבאום הודה שהוא התרשם כל כך מרצינותו של טראמפ ומרצונו לשמור על חשאיות, שהוא רצה - בניגוד לאינטרס המובהק שלו - להגן על טראמפ מהאינסטינקטים הציניים שלו.

"הנושא" היה נשק גרעיני ותפוצתו ומסע צלב של טראמפ למצוא דרך לעצור את התרחבות התפוצה לפני ש"איזה אידיוט חסר אחריות עם מאגר טילים גרעיניים ידרדר את האנושות למלחמת עולם". לדעתו של רוזנבאום, לא היה מדובר באגו-טריפ של טייקון נדל"ן נלעג המבקש להידחף לזירה הבינלאומית.

בין חומרי הקריאה בנושא שטראמפ המליץ לו עליהם, התרשם רוזנבאום מהספר "Deadly Gambits" מאת סטרוב טלבוט, הסיפור האמיתי של הניסיון הפתטי של ממשל רייגן במגעים בנושא נשק גרעיני עם הסובייטים. מדובר בתיאור של ליצנים ושלומיאלים המושקעים בתמרונים מקיאווליסטיים שמטרתם העיקרית היא למצוא את הדרך הטובה ביותר להונות את העם האמריקאי. לעשות עצמם חותרים להסכם פירוז גרעיני שעה שבעצם הם מחבלים בכל סיכוי של עסקה אמיתית לטובת מרוץ חימוש מטופש כולל השקת תוכניות עתידיות כמו "מלחמת הכוכבים".

הייתה שם גאונות לכאורה של תיאוריית ה-Dense Pack: לקבץ את כל הטילים הבליסטיים של אמריקה לשדה ירי אחד כמו כוורת קטיושות, תחת הנחת העבודה הלא בדוקה שמאות טילים סובייטיים שיכוונו כאחד לעבר המקבץ הזה, יתרסקו באוויר בשל קרבה רבה מדי והשראה הדדית של טיל אחד על משנהו.

היסטוריונים רבים של מרוץ החימוש טוענים כי ארצות הברית וברית המועצות החמיצו הזדמנות בלתי חוזרת לעצור את מרוץ החימוש לפני שהחל ב-1946, כאשר דחו את "תוכנית ברוך". המשקיע ברנרד ברוך הציע ששתי המעצמות יפקידו את הטכנולוגיה הגרעינית שלהן תחת פיקוחה והשגחתה של רשות בינלאומית שתמנע את המשך פיתוחה. דחייתה של "תוכנית ברוך" נחשבת בעיני רבים לאחת ההחמצות הגדולות בהיסטוריה. יכול להיות, כתב רוזנבאום, שיום אחד בעתיד יחשוב מישהו על יוזמת טראמפ לעצירת מרוץ החימוש הגרעיני באותה רמה של חרטה: הזדמנות היסטורית שהוחמצה.

הטייס קיבל ממון רב להטיס את קדאפי, אבל לא יכול היה לסבול את ההתנהגות שלו. הוא היה עולה למטוס, צורח, צועק, מכה אנשים. האצבע הכי קלה על ההדק שראית. "האמת היא שכבר עכשיו מאוחר מאוד להתארגן. זאת לא אחת מהבעיות, אלא הבעיה הכי גדולה בעולם. הבעיה בה' הידיעה. זה משעשע אותי שכאשר אנשים בוושינגטון מדברים על נושאים חשובים, הם עוסקים ברפורמת מס. השעות והכסף שהם השקיעו בדיון ברפורמת המס המגוחכת. אם חצי מהאנרגיה היה מוקדש לנושא חשוב יותר, ניתן היה לפתור אותו".

רוזנבאום שאל את טראמפ מה ההסבר שלו לחוסר המיקוד והעניין בנושא תפוצת הנשק הגרעיני. "אני חושב שהם מטומטמים. הם חושבים רק על רוסיה. העימות הגרעיני בין אמריקה ורוסיה. אבל ועידת פסגה עונתית היא בדיחה. היא אינה עוסקת בבעיה הגרעינית האמיתית. יש לך מדינות כמו צרפת, שמוכרות באופן גלוי ומתריס טכנולוגיה גרעינית למדינות אחרות. בראש המדינה עומד נשיא ארוגנטי, שאישית אני חושב שהוא טיפש עם תעודות, והוא מנסה לאזן את התקציב שלו על ידי מכירת ידע גרעיני לכל דורש. זאת בושה וחרפה.

"לאנשים יש כישורים מסוימים. לי יש כישרון לעשות עסקאות. נכנסתי לפגישות שבהן ראיתי את אנשיי, שהם מוכשרים ומשתכרים היטב, מבריקים שלמדו בהרווארד, שאמרו לי שהעסקה מתה. לא רק שאני אעשה את העסקה, אני אעשה אותה טוב יותר ממה שהם היו עושים. מצד שני, אני שומע אנשים שמבטיחים לי שעסקה מסוימת היא עניין סגור, 100% שזה קורה. אני מביט בהם ואומר: 'העסקה הזאת לא תקרה לעולם, אלה לא מתכוונים לסגור איתכם דיל'. הייתי במצבים שהיו מתים קלינית ויצאו לפועל בגלל היכולת לדעת מתי עסקה יכולה לצאת אל הפועל. שום דבר לא מעניין אותי כרגע חוץ מ'הנושא'. אני מקדיש לזה את רוב זמני".

הוא לא קרא לזה "תוכנית טראמפ", והוא הכחיש את רצונו להיות מי שיחתום על ההסכם. אבל הוא היה משוכנע שיש אפשרות להגיע להבנה, והפוליטיקאים בוושינגטון אינם עושים דבר כדי לממש הסכם כזה. מדוע אין להם את תחושת הדחיפות שאתה מרגיש? שאל רוזנבאום.

"אני קורא לזה תסמונת הטייס של קדאפי", ענה טראמפ. "המחשבה הרווחת היא שמשום שלרוסים יש נשק גרעיני וגם לנו יש, אף אחד לא ישתמש בו אף פעם, מכיוון שאף אחד מהמנהיגים אינו מטורף. לא יצא להם לראות את קדאפי עולה למטוס שלו ומוריד סטירות לאנשיו וצורח כמו משוגע. האיש פסיכוטי. מה יקרה אם תהיה לו פצצה ויקרה משהו כמו הפעם שבה הפלנו לו שני מטוסים? הוא יכעס כמו מטורף, לא יראה כלום בעיניים ויש לו 20 טילים מכוונים לאמריקה. לוושינגטון. אתה חושב שהוא לא ילחץ על הכפתור? וישנה הפצצה הגרעינית הקטנה במזוודה. אתה נושא אותה במזוודה. אני אפילו לא מדבר על מטוסים וטילים. אתה נכנס איתה לאן שאתה רוצה כמו עם הטייפ שלך, ולמי שישאל אותך תגיד שזה טייפ לעבודה. אף אחד לא יהיה מסוגל לזהות את ההבדל. שם בדיוק נהיה עוד 20 שנה".

לטראמפ הייתה גם ביקורת על האנשים האפורים, נטולי שמחת החיים שמינה ממשל רייגן לנסות לצמצם את הנשק הגרעיני מול ברית המועצות. "הם לא מחייכים, הם לא חמים. אינך מקבל מהם כל תחושה אנושית. מי לעזאזל רוצה לדבר עם נציגים כאלה? אין להם יכולת להיכנס לחדר ולסגור עסקה. זו עסקה מול הסובייטים. עלינו לפנות אליהם על הבסיס הזה: שתי האומות מבינות שההסכם לפירוז גרעיני לא קונה אחיזה, לא עובד, שחצי תריסר מדינות חדשות נמצאות על סף השגת הפצצה, מצב שיכול לגרום רק נזק לשתי המעצמות הגדולות. גורם ההרתעה של השמדה הדדית בטוחה המונעת מארצות הברית וברית המועצות לתקוף אחת את השנייה, לא יעבוד במקרה של עימות גרעיני בין פקיסטן והודו.

"ארד עליהם חזק, מכיוון שהם מסמלים בעיניי את הדוגמה הצינית והתועלתנית ביותר. יש להם פצצה אבל אין להם יכולת שיגור אפקטיבית שתהיה להם עוד חמש שנים. אם הם לא יוותרו על הפצצה - ואינני מתכוון שיפחיתו או יצמצמו אלא ייפטרו מהפצצה באופן מלא - אטיל עליהם סנקציות שיהיו כה קשות, כה מדהימות...".

כאשר טראמפ החל לדבר בגוף ראשון, כאילו היה בבית הלבן, לא ידע רוזנבאום אם להמשיך להתייחס אליו ברצינות כפי שעשה עד אותו רגע. הדעת נתנה שמכריו בוושינגטון התייחסו לשיחות הטלפון הטורדניות שלו כפי שמתייחסים לנחיל דבורים כועסות בחתונה.

בלב המסעדה היקרה ביותר בניו יורק, שעה שסביבו סועדים עשירי עיר ושועיה, היה טראמפ מוטרד קשות מחזון אימים של רודן מטורף עם אצבע על הכפתור. "אני לא רוצה נשק גרעיני", אמר טראמפ מעל הקינוח, "זה סוף האנושות".