מעולם הטכנולוגיה
הייתי ב"אושר עד", שהוא הסופרמרקט של העדה החרדית, כידוע לקוראיי, שכולם מעל לממוצע. הקנייה שם מסובכת. אתה מקבל מכשיר אלקטרוני, וסורק בעצמך את מה שקנית. הרבה טכנולוגיה והמון כפתורים ללחוץ עליהם. זה הסופרמרקט הכי מורכב טכנולוגית שהייתי בו, בארץ ובעולם. כל רגע עשיתי טעויות, עד סוף תהליך הקנייה. לא הייתי מסוגל להשלים את הקנייה בלי שביקשתי כל רגע ממישהו לידי לעזור לי ולהסביר לי. בסוף יצאתי עם שקיות גדושות וגם עם תהייה המנקרת במוחי: איך הם עושים את כל זה בזריזות כזו ובשליטה טכנולוגית כזו בלי לימודי ליבה?
ריק או מלא?
לאחר הניצחונות על איראן עלתה השאלה: האם מי שחושב שאלה אינם ניצחונות רואה את חצי הכוס הריקה? האם חצי הכוס המלאה או חצי כוס הריקה היא הדרך לשפוט את העולם? זו נקודת מבט פסיכולוגית. אנשי חצי הכוס הריקה עומדים מול אנשי חצי הכוס המלאה. אלה טוענים: "אתם לא רואים טוב", ואלה זועקים: "אתם לא רואים טוב".
עולות כמה מסקנות. למשל: "מה עושים כשלא מצליחים לראות את חצי הכוס המלאה? מקטינים את הכוס". זאת אומרת: שינוי נקודת המבט במצבי קושי. מהנדסים או מתמטיקאים יגידו שהכוס בכלל אינה חצי מלאה או חצי ריקה, אלא פשוט גדולה פי שניים מהדרוש. הרעיון הוא שאם נשווה את מה שיש לנו לסטנדרטים הגיוניים, נרגיש מלאים. אם נראה רק את מה שעדיין לא השגנו, תמיד נרגיש שלא השגנו דבר. הבעיה היא שיש אנשים שלא רוצים לראות שחצי הכוס המלאה אכן מלאה, וחשוב להם הרבה יותר להתמקד בחצי הכוס הריקה. היות שחצי הכוס הריקה היא תמיד למעלה, בעיני אנשים כאלה החצי הריק של הכוס, שאין בו כלום, ריק עד השמיים.
הצבעה עדתית לא עוד
אני לא מוכן לשמוע כל הזמן את הניתוחים על הצבעת הבוחרים לפי המוצא שלהם. זה מרגיז. פניתי שוב לפרופסור פטרנלי ושאלתי אותו אם נכון בכלל לשאול מה לעשות כדי שבני עדה מסוימת ישנו את דפוסי ההצבעה שלהם. מדוע אנשים שואלים איך להגיע לבוחרים האלה, ומה לעשות כדי להביא אותם להצביע אחרת מהצבעתם האוטומטית?
שאלתי אותו: בעצם מה הבעיה? האם משום שבני אדם מסוימים הם אשכנזים אי אפשר לקבל את העובדה שהם מצביעים פשוט על פי מה שהם שוקלים וחושבים? לא הכל עדתי.
העולם מצחיק אז צוחקים
זאת אומרת, לא נכון לומר שהעולם של ימינו הוא אנשים שלא מביטים בעולם אלא מביטים בטלפון. נכון יותר לומר: העולם הוא אנשים שלא מביטים בעולם אלא מביטים בטלפון וצוחקים.
לא כולם. מולי, כאמור, אמא ובת. כל אחת בטלפון שלה. הבת צוחקת, ואז מראה לאמא שלה את הטלפון. אך זה לא מצחיק את האם. הבת חוזרת ומביטה בטלפון וכעבור זמן מה שוב צוחקת, אפילו מאוד, ואז מראה לאמא שלה. גם הפעם האמא לא צוחקת, אפילו מעקמת קצת את הפה וגם האף מתעקם. הבת חוזרת להביט בטלפון, מדפדפת, ושוב ושוב צוחקת, לבד.
צריך, אם כן, לתאר כך את העולם של ימינו: העולם מלא באנשים שמביטים בטלפונים. חלק מהם צוחקים, וחלק לא.
התרעות פיקוד העורף