בעידן שבו כל צד ממהר להכריז על ניצחון, האמת במזרח התיכון נראית אחרת לגמרי: אין מנצחים. יש רק מציאות של תיקו אלים - מצב שבו כולם נפגעים, אך אף אחד אינו מוכרע.
האם איראן ניצחה? היא ספגה פגיעות, אך לא נכנעה. היא עדיין מחזיקה בקלף המרכזי - תוכנית גרעין מתקדמת והשפעה אזורית דרך שלוחות. זה אינו ניצחון, אבל זו בהחלט הישרדות מרשימה מול לחץ כבד.
ובתוך כל זה, העולם הערבי מביט בזהירות. הרחבת "הסכמי אברהם" עדיין על הפרק, אבל היא תלויה בגורם מרכזי אחד: רגיעה. כל עוד עזה ולבנון בוערות, והאזור מתוח, מנהיגים ערבים יתקשו להתקדם פומבית לעבר נורמליזציה.
אז לאן זה הולך? שלושה תרחישים נמצאים על השולחן. התרחיש האופטימי מדבר על ייצוב - הסכמים חלקיים, רגיעה יחסית וניהול סיכונים. התרחיש הריאלי יותר הוא המשך המצב הנוכחי: התפרצויות, הפסקות אש זמניות ומלחמת התשה מתמשכת. והתרחיש השלישי, המסוכן, הוא הידרדרות למלחמה אזורית רחבה - תרחיש שאינו דמיוני כלל.
הנקודה החשובה ביותר היא זו: המזרח התיכון כבר אינו פועל במודל של הכרעה. אין "ניצחון מוחלט", גם אם מנסים לשווק לנו כזה. יש רק איזונים זמניים, בריתות משתנות וניהול מתמיד של מתחים. מי שמוכר לציבור סיפורים של הכרעה קרובה, או של שלום מעבר לפינה - פשוט לא מסתכל למציאות בעיניים.
המשחק האמיתי הוא לא לנצח, אלא לשרוד, לבלום ולהרוויח זמן. במזרח התיכון של 2026 גם זה, מתברר, הישג לא קטן.
התרעות פיקוד העורף