על רקע הפסקת האש בצפון והאפשרות להסלמה מחודשת מול חזבאללה וציר ההתנגדות, השיח הציבורי מתמקד בעיקר במאזן הכוחות, בהרתעה ובשאלת העיתוי. אלא שלצד אלה פועלת גם תשתית אידאולוגית עמוקה, שמעצבת את דפוסי הפעולה ואת גבולות האפשרי. התבוננות בה מזווית היסטורית מאפשרת להרחיב את ההבנה של האיום מעבר לממד הצבאי.
בין מכונת התעמולה של גבלס לערוץ אל-מנאר, בין נוער היטלר לצופי אל-מהדי, ניתוח השוואתי של תשתית אידאולוגית משותפת, ומה לימד אותנו הטבח של 7 באוקטובר על הפער הקצר שבין רטוריקה גנוסידלית למעשה. ההשוואה בין תנועות פוליטיות ודתיות בנות זמננו לבין התנועה הנאצית נחשבת לאחת הסוגיות הרגישות והמורכבות ביותר בשיח האקדמי המודרני. חוקרים רבים מסתייגים ממהלך זה, ובצדק, מחשש לטריוויאליזציה של השואה, אירוע שהיה חסר תקדים בהיקפו, באופיו ובשיטתיותו. עם זאת, ניתוח מבני והשוואתי של מאפיינים אידאולוגיים, ארגוניים ותעמולתיים מהווה כלי מחקרי לגיטימי, המאפשר לזהות דפוסים חוזרים של תנועות קיצוניות לאורך ההיסטוריה.
במוקד הדיון ניצב "ציר ההתנגדות", קואליציה אידאולוגית-צבאית בהובלת הרפובליקה האסלאמית של איראן, הכוללת את חזבאללה בלבנון, חמאס והג’יהאד האסלאמי ברצועת עזה, ושלוחות נוספות בעיראק ובתימן. חרף השסעים התאולוגיים העמוקים בין הזרם השיעי לסוני, גופים אלו חולקים תשתית אידאולוגית משותפת המבוססת על אנטישמיות קיצונית, שאיפה להשמדת ישראל וכמיהה לכינון סדר עולמי חלופי שבו האסלאמיזם יחליף את הסדר הליברלי-מערבי.
המאמר בוחן את בקצרה את נקודות הדמיון והשוני בין גופים אלו לתנועה הנאצית דרך תשעה ממדים, ובהם מנגנוני התעמולה, האינדוקטרינציה של הנוער, המבנה הצבאי-מדינתי הטוטליטרי ותרבות המוות וההקרבה. תכליתו של הניתוח אינה לטשטש את ההבדלים המהותיים – כגון היקף רצח העם התעשייתי שביצעו הנאצים – אלא לבחון באופן ביקורתי מה ניתן ללמוד מההיסטוריה על האיום שמציב הציר האסלאמיסטי במאה ה-21, במיוחד לאחר שהטבח ב-7 באוקטובר 2023 המחיש כיצד רטוריקה גנוסידלית הופכת למציאות.
השורשים ההיסטוריים והאנטישמיות כעמוד תווך
הזיקה בין הנאציזם לאסלאמיזם המודרני אינה רעיונית בלבד, אלא נשענת על תשתית היסטורית מוחשית ומתועדת. הדמות המרכזית המגלמת קשר זה היא חאג’ אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים, אשר פעל כבן ברית מוצהר של אדולף היטלר. במהלך שהותו בגרמניה הנאצית כאורח הרייך, אל-חוסייני לא רק הפיץ תעמולה אנטישמית בערבית, אלא אף סייע באופן פעיל בגיוס יחידות מוסלמיות לוואפן אס-אס ותמך במדיניות ההשמדה הנאצית.
גנאלוגיה רעיונית זו מדגישה כי האנטישמיות של חמאס, חזבאללה ואיראן היא תערובת של מסורות אנטי-יהודיות אסלאמיות עתיקות עם אידאולוגיה נאצית קיצונית. החוקרים ג’פרי הרף ומתיאס קונצל מצביעים על המשכיות ברורה בין שתי התנועות, כאשר האסלאמיזם המודרני משמש כמזיגה של אנטישמיות אירופית לרבות רעיונות מ"הפרוטוקולים של זקני ציון" עם רכיבים דתיים מקומיים. בעוד הנאציזם ביסס את שנאתו על תורה גזענית-ביולוגית, הציר האסלאמיסטי מפתח שיח המציג את היהודים כ"אויבי האנושות" בעלי תוכניות שטניות.
תעמולה, אינדוקטרינציה של נוער ופולחן המוות
מנגנוני השליטה וההשפעה של הציר האסלאמיסטי משקפים נאמנה את המודל התעמולתי שפיתח המשטר הנאצי בראשות יוזף גבלס. בדומה למכונת התעמולה של הרייך השלישי, המשתמשת בדה-הומניזציה שיטתית של היהודים לצורך הצדקת אלימות כ"הגנה עצמית", גופי הציר מפעילים רשתות תקשורת רחבות היקף. ערוץ "אל-מנאר" של חזבאללה ורשת "אל-אקצא" של חמאס משדרים תכנים אנטישמיים בוטים, הכוללים סדרות דרמה המבוססות על “הפרוטוקולים של זקני ציון” ותוכניות ילדים המטיפות לשנאת יהודים מגיל צעיר.
היבט מטריד במיוחד הוא האינדוקטרינציה המערכתית של הדור הצעיר, המהווה מקבילה מבנית לארגון "נוער היטלר". חזבאללה מפעילה את "צופי אל-מהדי", ארגון המונה עשרות אלפי נערים העוברים הכשרה צבאית לצד הטמעת ערכי ה"שהאדה" (מוות קדושים) ונאמנות מוחלטת למנהיג העליון. במקביל, חמאס בנתה ברצועת עזה מערכת חינוך ומחנות קיץ צבאיים שבהם ילדים מתאמנים בנשק חם ובתרגילי חטיפה, בעוד איראן מפעילה את מיליציית ה”בסיג’” הנוכחת בכל מוסדות החינוך והחברה. מטרת מנגנונים אלו היא יצירת דור של לוחמים המנותקים מערכים אלטרנטיביים וחדורי נכונות להקרבה עצמית.
תהליך זה מוביל לכינונה של "תרבות מוות" ייחודית, המקדשת את המוות למען הרעיון לא כטרגדיה, אלא כהגשמה עליונה. בעוד הנאציזם רומם את המוות למען הרייך והפיהרר באמצעות טקסים ומיתוסים של “מלחמה טוטאלית”, הציר האסלאמיסטי עוטף זאת בציפוי תאולוגי של הבטחה לגן עדן. באיראן, פולחן זה הגיע לשיאו במלחמת איראן-עיראק, כאשר נערים נשלחו לשדות מוקשים עם "מפתחות גן עדן" על צווארם. כיום, הציר ממשיך לייצר תעשייה שלמה של האדרת "שהידים" באמצעות אנדרטאות, סרטים וקצבאות למשפחות הרוצחים המתאבדים. דפוס זה מייצר חברה שבה המוות הופך למרכיב מרכזי בזהות הקולקטיבית, בדומה לאסתטיקה המקאברית שאפיינה את יחידות ה-SS וטקסי הלפידים הנאציים.
מדינה בתוך מדינה ופולחן המנהיג העליון
המבנה הארגוני של "ציר ההתנגדות" משקף את המודל הטוטליטרי הנאצי של המפלגה-מדינה (Parteistaat), שבו המנגנון המפלגתי חודר לכל רובדי השלטון והחברה. כפי שה-SS תפקד כ"מדינה בתוך מדינה" ברייך השלישי, עם מערכות כלכלה, משפט וביטחון עצמאיות, כך בנו גופי הציר ישויות מקבילות לריבונות המדינתית. חזבאללה מפעילה בלבנון צבא עצמאי החזק מהצבא הסדיר, לצד מערכת רווחה ומשפט נפרדת, בעוד חמאס כוננה ברצועת עזה ממשל ריבוני המבוסס על מנגנוני אלימות ממוסדים. באיראן, משמרות המהפכה (IRGC) שולטים בנתחים נרחבים מהכלכלה ומפעילים כוח צבאי מקביל לצבא המדינה, הכפוף ישירות להנהגה האידאולוגית.
דמותו של חסן נסראללה, עד לחיסולו, נהנתה ממעמד של מנהיג כריזמטי שגורלו שזור בגורל העדה והאומה, בדומה לאופן שבו היטלר הוצג כגלגול רצון העם הגרמני. בשני המקרים, המנהיג נתפס כבלתי טועה, וכל פגיעה בו נחשבת לעבירה מטפיזית. מבנה היררכי זה מאפשר לציר לגייס המונים למאבק קיומי וחסר פשרות, המוזן משאיפות להגמוניה עולמית ולמיגור ה"אויב" היהודי והמערבי.
7 באוקטובר 2023: כשרטוריקה מתורגמת למעשים
הטבח של 7 באוקטובר 2023 מהווה נקודת ציון קריטית הממחישה את הפוטנציאל של רטוריקת שנאה להפוך למציאות רצחנית. באותו יום, כ-3,000 פעילי חמאס חצו את הגבול לישראל וביצעו רצח המוני בכ-1,200 בני אדם, רובם אזרחים, תוך הפגנת סדיזם קיצוני שכלל פשעי מין שיטתיים, עינויים ושריפת משפחות בבתיהן. חוקרי שואה בכירים, דוגמת דבורה ליפשטדט ויהודה באואר, הצביעו על קווי דמיון מובהקים בין שיטות הפעולה של חמאס לאלו של הנאצים, ובפרט בדה-הומניזציה של הקורבנות ובתיעוד המכוון של הזוועות לצרכי תעמולה ואימה.
האירוע אינו מקרי, אלא תוצאה ישירה של אינדוקטרינציה ממושכת של דור שלם שחונך תחת שלטון חמאס ברצועת עזה. תחת מטרייה זו, אידאולוגיה הקוראת להשמדת יהודים המעוגנת באמנת חמאס המקורית הפכה לתוכנית פעולה אופרטיבית. דמיון זה בא לידי ביטוי במטרה המוצהרת של רצח עם, הגם שהיקפו היה מוגבל ביחס לשואה בשל יכולותיה הצבאיות של מדינת ישראל. כפי שלימדה ההיסטוריה הנאצית, המרחק בין הצהרות גנוסידליות למעשה קצר ביותר כאשר הן מקבלות גיבוי מדינתי וצבאי.
סיכום, מגבלות ההשוואה והלקח ההיסטורי
הניתוח ההשוואתי בין הציר האסלאמיסטי לנאציזם חושף מקבילות מבניות עמוקות, אך מחייב גם הכרה בהבדלים מהותיים. הנאציזם היה תנועה גזענית-חילונית שביצעה רצח עם בהיקף תעשייתי חסר תקדים, בעוד הציר האסלאמיסטי נשען על תיאולוגיה דתית ופועל במרחב גאופוליטי שונה. בעוד הנאציזם פועל מתוך אמונה גזעית הרואה בגזע הארי גזע עליון ואילו הגזע היהודי גזע נחות שיש להשמידו, השנאה של הציר האימלאמיסטי הינה בעיקרה דתית תוך נסיון להציג את השנאה לכאורה כמבוססת על הסכסוך הישראל פלסטינאי או הסכסוך הערבי ישראלי. עם זאת הזיקה ההיסטורית הישירה והדמיון במנגנוני התעמולה, האינדוקטרינציה ופולחן המנהיג מלמדים על איום אידאולוגי משותף ועל מטרה משותפת והיא השמדת ישראל והיהודים באשר הם יהודים.
הלקח המרכזי מהמאה ה-20, כפי שהוכח בטבח 7 באוקטובר, הוא שאין להתייחס בביטול להצהרות על רצח עם. כאשר תנועה טוטליטרית משקיעה משאבים בבניית יכולת צבאית ובחינוך דור שלם לשנאה, יש להאמין לכוונותיה המוצהרות. השימוש בכלי ההשוואה אינו נועד לניכוס זיכרון השואה, אלא לזיהוי דפוסים מסוכנים בזמן אמת. במאה ה-21, מול תנועות המקדשות את המוות ושואפות להשמדה, התמודדות מוקדמת ומכרעת היא הדרך היחידה לוודא שההיסטוריה לא תחזור על עצמה בלבוש חדש.
התרעות פיקוד העורף