טל שרה ביטון התגייסה לפיילוט הראשון של הטנקיסטיות, שירתה כלוחמת, ובמלחמה האחרונה השלימה יותר מ־200 ימי מילואים. כשנשאלה על מי שמתנגדים לשילוב נשים בלחימה, היא ענתה בפשטות: “מי שמדבר לא יודע… פשוט תראו מה נשים עשו ב־7 באוקטובר. לא באנו להיות גיבורות. עשינו את התפקיד שלנו”.
אני חושבת עליה, ועל רבות אחרות, דווקא בימים האלה שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, בעיצומה של מלחמה מתמשכת, כשברקע חזית פתוחה בלבנון. אלו ימים שבהם אנחנו מדברות על הקרבה, על שותפות גורל ועל אחריות. אבל גם על מי נמצא בפנים ומי עדיין נדרש להיאבק כדי להיות שם.
בימים שבין יום הזיכרון ליום העצמאות, אי אפשר להתעלם גם מהנתונים. 1,130 נשים מגופי הביטחון השונים נפלו במערכות ישראל ובמהלך שירותן. 66 מהן נפלו במלחמת “חרבות ברזל” כאשר לראשונה מאז קום המדינה נשים לחמו מטעם צה״ל בתוך רצועת עזה.
המספרים האלה אינם רק נתון היסטורי - הם עדות למציאות משתנה. מספר הלוחמות בצה״ל הכפיל את עצמו מאז 2020, והוא במגמת צמיחה חדה. יותר ויותר צעירות בוחרות לקחת חלק פעיל בהגנה על המדינה לא כי הן חריגות, אלא כי הן רואות עצמן שוות ביכולת, במחויבות ובאחריות.
ובכל זאת, למרות המציאות הברורה בשטח השיח הציבורי עדיין מתנהל כאילו מדובר בשאלה פתוחה. וזה אולי הפער העמוק ביותר של התקופה הזו: בין מה שקורה בפועל לבין מה שמוכנים להכיר בו.
חשוב לומר: שירות צבאי משמעותי הוא לא הדרך היחידה למימוש, להובלה ולתרומה. אבל העובדה שהדיון על מקומן של נשים בצבא חוזר שוב ושוב דווקא בזמן שהצבא מתריע על מחסור בכוח אדם מלמדת משהו עמוק יותר. המאבק אינו על יכולת. הוא על הזכות להיות חלק ממוקדי הכוח וההשפעה.
הפער הזה בין המציאות לשיח אינו מתקיים רק בצבא. הוא מתחיל הרבה קודם - בנערות. מחקרים שערכנו בשנתיים האחרונות, ב-2025 וב-2026 הראו כי 71% ו-64% מהנערות (בהתאמה) סבורות שאישה יכולה להיות רמטכ״לית או שרת ביטחון מצוינת. ולמעלה ממחציתן מעידות על מוטיבציה גבוהה לשירות משמעותי. כלומר, הדור הבא כבר מבין שאין כאן שאלה של יכולת – אלא של הזדמנות.
דווקא לכן, בתקופה הזו, העבודה שלנו חשובה מתמיד. שבוע הנערה הישראלית, אותו מובילה עמותת שוות, מביא מדי שנה אלפי נשים מובילות לפגוש עשרות אלפי תלמידות ותלמידים. המפגש הזה בין נערה לבין אישה שעשתה דרך משנה מציאות. לא בסיסמה, אלא בדמות חיה שאומרת לה: “אני הייתי בדיוק במקום שלך וזה אפשרי”.
ובתוך המציאות הזו, גם השבוע התקבלה תזכורת לכך ששינוי כן מתרחש אך הוא לא מובן מאליו. לאחר שש שנים של דיונים בבג״ץ, פורסם פסק דין תקדימי הקובע כי על צה״ל לאפשר לכל צעירה בישראל להתמיין לכל תפקיד, וכי חובת ההוכחה לכך שתפקיד מסוים צריך להיסגר בפניהן תהיה על הצבא. את המהלך הובילו נשים צעירות, שכבר אינן זקוקות לו עבור עצמן ובחרו להיאבק עבור מי שיגיעו אחריהן. אבל כן, חשוב להיעצר על פסק הדין ולהדהד אותו שחור על גבי לבן, אל מולו שמנסים לקחת אותנו אחורה ולפתוח את הנושא באצטלות חשוכות: "עולה באופן שאינו משתמע לשני פנים כי המחוקק ביקש לקבוע, כנקודת מוצא, שוויון בין גברים לנשים בכל הנוגע לשירות בצה"ל, כך שנשים תוכלנה לשרת בכל תפקיד, כולל תפקידי לחימה".
זהו רגע של אופטימיות. אבל הוא גם תזכורת לכך ששינוי חברתי דורש זמן, התמדה ונכונות להיאבק. כשאנחנו מדברות על הצמחת הדור הבא של המנהיגות הנשית בישראל, אנחנו מדברות קודם כל על היכולת להישיר מבט מול המציאות הזו ולהגיד לעצמך: “אני יכולה”. בשנתיים וחצי האחרונות ראינו עוצמה נשית יוצאת דופן: בשדה הקרב, בעורף, ביוזמות אזרחיות ועסקיות. נשים לא חיכו שיתנו להן מקום הן פשוט לקחו אותו. האתגר שלנו עכשיו הוא לוודא שגם הנערות ימשיכו לשם. שאנחנו נהיה חיל ההנדסה החברתי - נפרוץ את המכשולים, ונאפשר להן פשוט לחלום ולהגשים. כי עכשיו תורן!
התרעות פיקוד העורף