אטלס ומצפן ביד אחת, אלגוריתמיקה ומדע נתוני המרחב ביד השנייה: הגיאוגרפיה בעידן הבינה המלאכותית

בעשורים האחרונים נשחק מעמדו של מקצוע הגיאוגרפיה במערכת החינוך ובהדרגה נדחק לשוליים. בחטיבות הביניים ובבתי הספר התיכוניים צומצם התחום להקניית ידע ומיומנויות בסיסיים בלבד, ובמוסדות ההשכלה הגבוהה חוגים ותוכניות לימוד נסגרו או אוחדו. תהליכים אלו, שנעשו לא אחת באצטלה של צורכי התייעלות או שינוי ארגוני, גורמים לאובדן מצטבר של ידע, של מומחיות ושל תחומי מחקר שנבנו לאורך שנים. לדוגמה, כבר כיום אנו עדים להיעלמותן הכמעט מוחלטת של תת-דיסציפלינות חשובות כמו הגיאוגרפיה ההיסטורית, הגיאוגרפיה הפוליטית והגיאוגרפיה החברתית. משום כך הגיאוגרפיה נתפסת כיום, שלא בצדק, כמקצוע שולי המתמצה בשאלות טריוויה בנוסח "מהי עיר הבירה של הודו?" או "באיזו יבשת נמצאת גרמניה?". אלא שהגיאוגרפיה היא תחום מדעי מורכב ורב-פנים, העוסק ביחסי הגומלין שבין אדם, חברה, סביבה ומרחב, ונוכח התמורות הסביבתיות והמגמות הדמוגרפיות של העשורים האחרונים היא רלוונטית מאי פעם. אני סבור כי בעידן שבו הבינה המלאכותית הולכת ותופסת מקום משמעותי בחיינו, אין להתייחס לגיאוגרפיה כאל שריד של עולם ישן, אלא יש לראותה כדיסציפלינת יסוד מתחדשת. לכן דווקא היום יש להשיבה למרכז, ובהתאם לכך להתוות את המשמעויות הפדגוגיות.

כמעט כל תהליך-כלכלי, חברתי, תרבותי, פוליטי או סביבתי -מתרחש במרחב מסוים, פיזי או וירטואלי, וקיימת חשיבות עצומה להבנת הקשרים בין ישויות שונות, דפוסי הופעתן והאופן שבו הן מתארגנות במרחב. כבר ב-1970 ניסח ואלדו טובלר את החוק הראשון של הגיאוגרפיה שלפיו "הכול קשור בהכול, אך ישויות קרובות קשורות זו לזו יותר מאשר ישויות רחוקות" (תרגום חופשי שלי). משכך, כדי לחקור את המרחב ולהבינו יש להשתמש בכלים, במושגים ובמיומנויות מעולם הגיאוגרפיה. יתר על כן, חקר תופעות מרחביות, ודאי תופעות מורכבות, מחייב לא פעם שילוב בין תחומי ידע שונים לחלוטין. נדמה שמבין שלל הדיסציפלינות המדעיות, לגיאוגרפיה כדיסציפלינה אינטגרטיבית מרחבית יתרון מובנה וייחודי ביכולת לחבר בין תחומים ותהליכים. כך למשל, אפשר לחבר בין מדעי הטבע למדעי הרוח, בין אקלים לתרבות ובין תקשורת ונתונים לפוליטיקה. במציאות של המאה ה-21, כאשר סביבנו מתחוללים משברים גיאופוליטיים, אסונות טבע, שינויים אקלימיים ותמורות קרדינליות באורחות חייהן של חברות שלמות, קשה להפריז בחשיבותה של ייחודיות זו והמומחיות הנלווית לה.

בעשור האחרון התחוללה מהפכה חסרת תקדים בזמינותם של נתונים מבוססי מרחב ובכלים העומדים לרשותנו לצורך ניתוחם-בהמשך ישיר למהפכה הדיגיטלית של סוף האלף הקודם ששינתה מן היסוד את האופן שבו אנו מעבדים מידע. מערכות מידע גיאוגרפיות (ממ"ג), טכנולוגיות חישה מקרוב ומרחוק, לוויינים, חיישנים, טלפונים חכמים ופלטפורמות מקוונות אחרות יוצרים ומזמנים שטף עצום של מידע מרחבי. כולנו מכירים את היישומים הגיאוגרפיים דוגמת Waze ו-Moovit,  אך השימוש במידע מרחבי גדול לאין שיעור, וכולל גם מחקר מדעי באקדמיה ותהליכים עסקיים נרחבים בתעשייה. לתוך אלו נכנסת כעת במהירות רבה גם הבינה המלאכותית, והופכת לשחקן מרכזי בניתוח הנתונים ובתהליכי קבלת החלטות. אנו עדיין בראשיתו של התהליך, אך כבר כעת מחוללת הבינה המלאכותית שינויים עמוקים וככל שזו תבשיל ותעמיק את חדירתה, מתחדדת השאלה אילו מן המיומנויות שעד כה נעשו בידי אדם יוחלפו בידי המכונה ואילו ימשיכו להישען על יכולת ושיקול דעת אנושים. לאור זאת, ערכה הסגולי של הגיאוגרפיה צפוי לטפס, שכן ככל שמחקר או פרויקט נעשים מורכבים יותר, כך היכולת לבצע אינטגרציה בין מקורות מידע, כלים ומיומנויות הופכת למאתגרת יותר, ודאי כאשר באלו מעורב המרחב הגיאוגרפי.

אני גורס כי בעידן האלגוריתמיקה והבינה המלאכותית תפקידה של הגיאוגרפיה אינו מצטמצם, אלא דווקא צפוי להתרחב בשל יכולתה לקשר בין מיקום למשמעות, בין נתון להקשרו ובין הטכנולוגיה ליכולת האנושית. משום כך עלינו לחדש את ימיה של הגיאוגרפיה ולהשיבה למרכז הבמה. בהתאם נצטרך לעצב את תהליכי ההוראה וההכשרה, כך שישלבו בין התמות המסורתיות לבין חשיבה טכנולוגית מתקדמת – לא מתוך בחירה בין האטלס המסורתי לאלגוריתם, אלא דווקא מתוך העדפה של חיבור מושכל ביניהם. תוכניות הלימוד צריכות לאחד בין ענפי הגיאוגרפיה האנושית לבין דיסציפלינות מרחביות מוטות טכנולוגיה דוגמת מדע נתוני המרחב (Spatial Data Science), כדי  לחזק את לימוד הגאוגרפיה בתצורתה החדשנית כבר בשלב בית הספר התיכון ולהכשיר לאחר מכן באקדמיה דור של חוקרים ואנשי מקצוע מעולים.