השאיפה להנהיג היא מנוע חיוני לכל פוליטיקאי, אך במקרה של ליברמן, המבחן יהיה לא רק במספר המנדטים שיקבל, אלא גם ביכולת שתידרש ממנו לרבע את המעגל וליצור הסכמות רחבות. בממשלה שבה כל שותף מחזיק בזכות וטו, ליברמן יצטרך להוכיח שהוא מסוגל לנפץ את תקרת הזכוכית של מפלגתו, ולהפוך לגורם מאחד שסביבו תתייצב קואליציה – משימה שכרגע נראית מורכבת ביותר.
האמירה "אנחנו רצים לבד" אינה רק טקטיקה של בחירות. היא עדות לביטחון עצמי, לניסיון מצטבר של עשורים, ובעיקר לקריאה נכונה של המפה. יו"ר ישראל ביתנו הצליח לרכז גרעין קשה של מצביעים ששומרים לו אמונים, לא מתוך הערצה עיוורת אלא מתוך הערכה למנהיגות שלא מתקפלת.
האסטרטגיה, שנראית לרבים כהימור פוליטי במערכת שמקדשת גושים, היא מהלך מפוכח שבו הציבור הישראלי של 2026 שבע מהבטחות על "ביחד ננצח", שמתחלפות בכיפופי ידיים קואליציוניים, לכן הוא מציע אלטרנטיבה של כוח עצמאי, כזה שלא חייב דבר לאף מפלגה סקטוריאלית. בכך הוא הופך למועמד היחיד שיכול לבצע את התיקונים הנדרשים, וגם ליחיד שמוכן ויכול לרפא את הפצע המדמם של החברה הישראלית, שהפך למנגנון סחיטה ושליטה של העסקנות החרדית.
האמירה שלפיה ראשי המגזר החרדי והעסקנים הפוליטיים רוצים את הציבור שלהם נבער וחסר השכלה, היא לא פרובוקציה - היא ניתוח סוציולוגי ואסטרטגי מדויק. הטענה של ליברמן היא שמניעת לימודי ליבה כמו מתמטיקה, אנגלית ומדעים אינה נובעת מחשש דתי לשימור הנשמה היהודית, אלא מרצון ציני לשמר כוח פוליטי.
כשמונעים מילד חרדי את הכלים להשתלב בשוק העבודה המודרני, גוזרים עליו עוני ותלות כל חייו. נער שנכנע לעסקנים הדתיים - הופך לאדם שתלוי בקצבאות, ושאינו מסוגל לכלכל את עצמו בכבוד. הוא הופך למצביע שבוי של העסקן שמחלק לו את פירורי התקציב. זוהי שיטה של "שעבוד מרצון". העסקנים החרדים זקוקים לכך שהציבור שלהם יהיה נזקק, חלש ותלוי, כדי להבטיח שההוראה "להצביע למפלגה" תהיה לא רק עניין של אמונה אלא גם עניין של הישרדות כלכלית יומיומית.
ליברמן הוא המנהיג היחיד שמעז לומר זאת בקול רם. הוא לא נלחם בחרדים, הוא נלחם למען החרדים שכובלים את עתידם. לכן הוא מציע חירות באמצעות השכלה ויכולת להיות חלק מההצלחה הישראלית במקום להיות נטל שבורח מאחריות - ופועל כדי להגיע לסוף עידן הסחיטה.
מודל ה"חצי־חצי" כשל
המאבק בסחיטה הדתית אינו עניין של "אנטי־דתיות", אלא עניין של "פרו־ישראליות". שיטת הממשל הנוכחית הפכה את המדינה לבת ערובה של קבוצות מיעוט. בכל פעם שראש ממשלה נדרש להעביר תקציב, הוא נאלץ לשלם "דמי סחיטה" קואליציוניים שמעמיקים את הגירעון ופוגעים במעמד הביניים העובד.
הוא מציע חוזה חברתי חדש, שבו שוויון בנטל השירות יהווה תנאי לשוויון בזכויות המדינה ובנטל התקציבי. מי שלא משרת ולא לומד לימודי ליבה, לא יוכל לצפות שהציבור המשרת ימשיך לממן את אורח חייו. זהו מסר חד, שנון וחסר פשרות, שמחלחל לכל מי שמרגיש פראייר. הניסיון הוא הארסנל החזק ביותר שלו, כמי שכיהן כסגן ראש הממשלה וכשר הביטחון, החוץ, האוצר, התחבורה והאנרגיה והתשתיות, ואף שימש כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. אין משרד שהוא לא מכיר, אין בירוקרטיה שהוא לא פירק, ואין לחץ פוליטי שהוא לא עמד בו.
בתפקידו כשר האוצר הפגין ליברמן עמוד שדרה. הוא סירב לנהל "כלכלת בחירות" של חלוקת מתנות, ובמקום זאת הוביל מדיניות אחראית שהתמקדה בצמיחה ובעידוד תעסוקה. בתפקידו כשר הביטחון, הוא היה המבוגר האחראי שדרש הכרעה. הוא לא נרתע מעימותים עם הדרג הצבאי הבכיר כשזיהה דשדוש או חוסר יוזמה.
ליברמן הוא אדם של מפות וטבלאות, לא של פוסטים וסיסמאות. הוא מבין שהמזרח התיכון מכבד רק עוצמה, עקביות וכוח. מה שהופך אותו למועמד ראוי הוא העובדה ש"פיו וליבו שווים". במערכת פוליטית שבה פוליטיקאים משקרים בבוקר כדי לשרוד את הערב, יו"ר ישראל ביתנו הוא איש של מילה. כשהוא אומר "בלי חרדים בממשלה", הוא לא מתכוון לסיסמת בחירות שתתפוגג ביום שאחרי הקמת הקואליציה. הוא מתכוון לשינוי המבנה הגנטי של השלטון הישראלי.
גם תומכיו של ליברמן יתקשו להתעלם מכך שלא פעם הוא התקשה לתרגם את עמדותיו הנחרצות להישגים פוליטיים בפועל, במיוחד במערכות בחירות ובמשא ומתן קואליציוני. השאלה אם מנהיג יחיד, מנוסה ככל שיהיה, יכול לשנות מבנה פוליטי מושרש - נותרה פתוחה.
ליברמן הוא פוליטיקאי ומדינאי שראה כמעט הכל ועשה כמעט הכל, אבל הוא לא היה עדיין ראש ממשלה. כדי להגיע לשם, הוא ייאלץ לעשות שימוש מושכל בביטויים רגשיים ובתעמולת בחירות, שליבו אינו הולך שבי אחריהם.
הביטחון העצמי שמשדר ליברמן הוא כלי פוליטי חזק, אך ההיסטוריה מלמדת שמועמדים רבים שראו עצמם בקו הסיום, גילו שהמסלול הפוליטי ארוך ומפותל הרבה מכפי שחזו. בביצה הפוליטית שבה בריתות נכרתות ומופרות במהירות, הדרך לכיסא ראש הממשלה עוברת דרך פשרות כואבות.
יש כבר מי שטבע את הסיסמה: "ליברמן הוא ליברטי", שפירושה: חופש מכפייה דתית, משוד כספי ציבור ומכלכלה נחשלת וכובלת. השאלה היא אם יו"ר ישראל ביתנו יצליח לגשר על הפער בין ההיגיון הקר שמנחה אותו, לבין הזירה הרותחת של מערכת הבחירות הכי רגשית והכי נפיצה שישראל ידעה אי פעם.