ישראל מפעילה כוח כדי להגן על אזרחיה. זה תפקידה. זו חובתה. אך הניצחון לא מוכרע רק באש. הוא מוכרע גם בשליטה, ביכולת להציב גבול לכוח ולא לחצות אותו. כי במלחמה הזו יש גם חזית פנימית. לא כל ירי מכוון החוצה. יש גם מעשים, אמירות ולחצים שמעניקים לאויב את מה שלא הצליח לקחת בכוח. לזה יש שם: סיוע לאויב בשעת מלחמה.
בעיצומו של גל פיגועי דקירה בשנת 2016, ירה אלאור עזריה, חייל צה"ל, במחבל פצוע ומנוטרל ששכב על הקרקע בחברון, דקות לאחר שנוטרל כאיום. האירוע תועד והפך מיד לזירה בינלאומית. בית דין צבאי הרשיע את אזריה לאחר שקבע שלא נשקפה סכנה מיידית. מבחן, וישראל עמדה בו. היא מיצתה דין באמצעות מערכת משפט ריבונית כדי להגן על צה״ל ולקבוע גבול ברור. בצבא, משמעת היא תנאי לניצחון. ענישה היא קו פיקודי לעתיד, הרתעה פנימית והוכחה חיצונית שישראל נשארת מדינת חוק גם תחת אש.
המשמעות המשפטית של זה אינה תאוריה. בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג פועל עקרון המשלימות: מדינה שחוקרת את עצמה מגינה גם על עצמה, מדינה שאינה עושה זאת נחשפת. לכן עצמאות מערכת המשפט הישראלית היא אינטרס ביטחוני מובהק. כל ניסיון לערער אותה, להלך עליה אימים או לרוקן אותה מתוכן פוגע בשכבת ההגנה של מפקדים, לוחמים והנהגה.
התבטאויות הרב זרביב מחדדות את אותו קו. דיין ואיש מילואים הקורא בפומבי ל"השטחת" עזה מספק לאויב שורת סיכום מוכנה: הנה, כך ישראל חושבת. הדברים מתורגמים, מופצים, ומוצגים כהוכחה. שפת מחיקה אינה שפה מדינתית. היא תחמושת של האויב. היא מזינה נרטיב עוין ומעניקה לו מראית עין של ביסוס. זו אינה שפתה של מדינת ישראל. מגילת העצמאות ורוח צה״ל קובעות אחרת.
האויב פועל בכל הזירות. לא רק באש, אלא גם בתודעה ובדין. מטרתו אחת: לערער לגיטימציה, לבודד, להכתים. כל חריגה שלנו, חילול סמל, לשון מחיקה, לחץ על מערכת המשפט, הופכת לנכס עבורו.
ישראל אינה מתלבטת בין כוח לבין חוק. החוק הוא תנאי לכוח. צה"ל פועל בפיקוד, במשמעת ועל בסיס ערכים. מגילת העצמאות קובעת את הכיוון. מערכת המשפט מבטיחה את העמידה בו. כך מנצחים. לא אחרת.
התרעות פיקוד העורף