סגל קרא ריאיון של עורכת כתב העת היהודי־פרוגרסיבי "Jewish Currents" בעיתון "הארץ", והזדעזע. אישית אין לי עניין לקרוא עוד ריאיון עם דמות קיצונית בדעותיה, אז רק אניח שהזעזוע במקומו. גם לי קשה לראות שחלק מיהודי התפוצות מפנים גב כלפינו וכלפי הרעיון הציוני כדי להשתכשך במעגלים הפרוגרסיביים, ואת עיתון "הארץ" שמעודד אותם.
קקופוניית הביקורת
מה שחסר לעם ישראל בימים האלה הוא לא עוד ביקורת, מדויקת וחדה ככל שתהיה. מה שחסר לנו הוא חיזוק הערכים המשותפים שבלעדיהם קקופוניית הביקורת הופכת לחגיגה רב־גונית של בוז ושנאה. אנחנו מאשימים זה את זה בהאשמות קשות מדי, במקום לקבל זה את זה. החילונים צריכים ללמוד לקבל את החרדים, ממש כפי שהחרדים צריכים ללמוד לקבל את החילונים. הביביסטים צריכים לקבל יותר את עמדת הקפלניסטים, ולהפך.
כדאי גם לזכור למה התרחקנו. התרחקנו כי ארה"ב התרחקה מישראל, וזה קרה כי לא השכלנו להסביר את עצמנו ונרדמנו בשמירה במלחמה על שמנו הטוב, בעוד אויבינו פועלים להכפישנו. השאלה היא מה עושים עם זה עכשיו. הרי מהות הציונות היא מציאת פתרונות לבעיות. ציונות היא פרגמטית, והיא בנויה על התמקדות בבנייה ובעשיית טוב.
לא צריכים לעלות
ליהודי אמריקה קשה להתחבר, כי הם חיים במרחק מאד נוח מאזעקות, וחשופים לחדשות שהפכו לתעמולה אנטי־ישראלית מטורפת. אנחנו, מנגד, עדיין נלחמים כאן על חיינו, וניצולי שואה ששרדו את תופת אירופה גילו שהם עלולים לאבד כאן נכדים או להיחטף לעזה. אנחנו בוכים ביום הזיכרון על חיילים צעירים שבחרו במשימה הקדושה של חירוף נפשם למען הכלל, ולכן בחירות כמו אלה של רמניק וקליין נתפסות אצל רובנו כעלובות. למען איזה כלל בדיוק הם מקריבים משהו? למרות זאת, התפקיד שלנו הוא לקרב אלינו כמה שיותר מיהודי אמריקה. להחזיר אותם למה שבאמת קורה כאן, בניגוד למה שמשתקף מכלי התקשורת ומהרשתות החברתיות.
הם לא צריכים לעלות, אלא לתמוך בציונות ולדעת שהיא תעודת ביטוח גם בשבילם. דווקא האנטישמיות הגואה היא עיתוי מצוין להעביר את המסר שאם משהו יקרה, הם תמיד יוכלו לבוא לכאן. אי אפשר לצפות שהם "יבינו לבד", והשאלה היא אם מישהו במוסדות השלטון שלנו בכלל טורח לעשות את זה.
אנחנו חיים בעידן שבו קבוצות נלכדות בתיבות תהודה של בעלי אותה דעה, ומקצינות בתוך תיבות התהודה האלה בלי ממש להבין שזה קורה. ככל שנלכדים יותר, גובר הכעס על קבוצות אחרות שהקצינו בכיוון אחר.
בתוך השסעים והקיטוב שנוצרו בכל העולם עם התחזקות הרשתות החברתיות, היהודים קצת הלכו לאיבוד. במקרה שלנו ללכת לאיבוד זה הרבה יותר מסוכן - כי אנחנו באמת מיעוט זעום עם היסטוריה של רדיפה קשה. תיבות תהודה שבתוכן יהודים הופכים ליותר משיחיים/פרוגרסיביים/דתיים/ליברלים/ אנטי־ציונים - הן מתכון רע מאוד. באף אחת מהן אין חוכמה של ראיית הכלל, וגם אין אומץ לב. אומץ לב הוא לשחות נגד הזרם, דווקא בזרם שאליו אתה רוצה להשתייך. זה להושיט יד למי שחושב אחרת, גם אם לא כולם יושיטו יד חזרה, ולקרוא לזה "חוכמה" ולא "חנופה".
בשנים האחרונות חיזקנו מספיק את הקצוות. אבל שום תיבת תהודה יהודית לא תגיע לפתרון טוב לעתידנו כעם, כי הוא תלוי ביכולתנו להתנהל כקולקטיב עם סינרגיה. לכן, יום הולדתנו ה־78 הוא הזמן לחזק את המיינסטרים. גם בתוך ישראל פנימה, וגם עם יהדות התפוצות. מחלוקות זה בסדר, אבל חוסר יכולת לראות מה מניע יהודי אחר - פחות.
התרעות פיקוד העורף