שלוש שנים, ואני עדיין מתקשה לכתוב את המילים הללו | דדי שמחי

גיא שלי, השבוע ציינו את יום הזיכרון השלישי מאז היום הנורא, מאז נפילתך בקרב גבורה בקיבוץ רעים. שלוש שנים, ואני עדיין מתקשה לכתוב את המילים הללו. אתה אינך, אבל אתה איתי בכל רגע, במחשבות, בזיכרונות, בהחלטות שאני מקבל מאז.

חשבתי שאני מבין בשכול, עשרות שנים ליוויתי משפחות שכולות במסגרת תפקידי כמפקד קרבי בצה"ל. ראיתי מקרוב את הכאב, את החלל שנפער בלב, את החיים שנעצרו בבת אחת, חשבתי שאני מבין – אך טעיתי בגדול. לאורך השנים השתתפתי גם בשיח הציבורי על המעבר החד והמטלטל מיום הזיכרון לחגיגות העצמאות. השנה, עבורי המעבר הזה הוא אישי, מוחשי וכואב הרבה יותר.

מתוך המקום הזה, מתוך השבר הנורא, מתחדדת אצלי הבנה אחת ברורה: אסור שהמחיר הכבד ששילמתם אתה וחבריך יהיה לשווא. אסור לנו להשלים עם מציאות שבה המדינה שעליה נלחמתם, לא מתנהלת כפי שמדינה מתקדמת צריכה להתנהל. כמו מערכת מאולתרת, לעיתים כמו חנות מכולת, במקום להתנהל כמדינה מתוקנת, כזו שמובילה דרך, מציבה סטנדרט גבוה ומהווה דוגמה ואור לגויים.

בסיום כל החגים הלאומיים שעברנו, אני יודע דבר אחד בוודאות. אתה וחבריך לא הייתם מוכנים לקבל אדישות וחוסר מעש, ולכן אנו חייבים לפעול, לשאול שאלות קשות ולהתחיל לתקן.

המשמעות הראשונה היא חשבון נפש אמיתי. לא כזה שמסתיים בסיסמאות או בוועדות שלא משנות דבר, אלא תהליך כן, עמוק ואמיץ, שבוחן מה השתבש ומה חייב להשתנות. המשמעות השנייה היא מעשית לא פחות: להפוך את העצב, הזעם והכאב לכוח מניע. לעשייה מקצועית, יעילה, ממוקדת, שמטרתה תיקון וסדר במערכות השלטון, בחברה הישראלית ובשיח הציבורי.

יהיו מי שיאמרו שמדובר בתגובה רגשית, אולי אפילו בניסיון לברוח מהתמודדות עם האובדן. אני מכיר את הקולות הללו. אבל גיא שלי, אתה שמכיר אותי לאורך השנים יודע שזה לא כך. תחושת השליחות הזו לא נולדה היום. היא מלווה אותי מראשית דרכי כקצין בגולני, והמשיכה בכל תפקיד, בכל משימה שלקחתי על עצמי.

הקצוות והטון

אני מסתכל גם על הטוב, גיא. כי יש טוב! יש לנו עם יוצא דופן וארץ שאין דומה לה. רק עם כמו שלנו יכול היה לעבור את האסון של 7 באוקטובר, להתעשת בתוך הכאוס, לצאת להילחם, ולהשיב לעצמו יוזמה וכוח. נלחמנו עם דמעות בעיניים, כשחטופים עדיין בעזה, כשמשפחות מפונות מבתיהן, תחת ירי בלתי פוסק. זה היה מורכב, קשה, ולעיתים ההרגשה הייתה שזה גדול עלינו, ובכל זאת עמדנו. הגענו להישגים משמעותיים - צבאיים ומדיניים.

אבל אסור לנו לעצור שם. אסור לנו לוותר על בירור האמת. חייבים להבין לעומק מה קרה, להפיק לקחים אמיתיים, ולוודא שלא יקרה שוב. מדינה שלא יודעת להסתכל לעצמה בעיניים, לא תדע גם לתקן.

ואולי האתגר הגדול ביותר שלנו היום הוא לא רק מול אויבים מבחוץ, אלא כאן בינינו. בשנים האחרונות אני פוגש אלפי אנשים מכל חלקי החברה. ומה שאני רואה שונה מאוד מהרעש שאנו שומעים. רוב הגברים והנשים טובים, רוצים בטוב, ומסכימים על הרבה יותר ממה שנדמה.

אני אומר את זה כך: 80% מהעם מסכימים על 80% מהנושאים. אבל הקצוות מכתיבים את הטון, והרוב השקט נדחק הצידה. הרוב הזה לא יכול להישאר שקט. אם לא ניקח אחריות, אם ניתן למיעוט קולני לנהל את סדר היום, נשלם על כך מחיר חברתי, כלכלי וביטחוני קשה.

אני מאמין שצריך דרך אחרת. הנהגה שמבוססת על שותפות, לא על ניגוח. ממשלה של מקצוענים, שפועלת מתוך אחריות לאומית ולא מתוך אינטרסים צרים. תוכנית ארוכת טווח ולא ניהול משברים יומיומי. צריך לחזק את הביטחון האישי, להשיב את המשילות, לתקן מערכות, להתמודד באמת עם יוקר המחיה. אלו לא סיסמאות. אלו דברים שאפשר לעשות אם פועלים נכון. ובמקביל לפעול גם בזירה המדינית, לחזק את מעמדה של ישראל, לנצל הזדמנויות.

אבל מעל הכל, לחזק את מה שמחזיק אותנו באמת – הלכידות בינינו. היכולת לראות זה את זה כשותפים, גם כשאנחנו לא מסכימים. זה האתגר שלנו עכשיו, גיא. הדרך לא פשוטה. המשימות רבות, אבל הפעם אין לנו פריבילגיה להסס. כי המחיר כבר שולם, ואתה שילמת אותו בגבורה שאין לה שיעור.