ככל שאיום נאמר יותר בקול, כך התשלום על נסיגה ממנו גדל | ד"ר לירז מרגלית

"זה לא מצור. זו שפה", אומר רוברט מקנמרה, מזכיר ההגנה האמריקאי, בסרט "13 ימים", כשהוא מנסה להסביר לאנשי הצבא שמה שארצות הברית עושה מול קובה הוא לא עניין מלחמתי. זה מהלך שנועד לדבר עם חרושצ'וב ללא מילים. ללחוץ, אבל לא לסגור. לאיים, אבל לא להשפיל. זה מה שהנשיא האמריקאי ג'ון קנדי הבין ב־1962: שבמשבר מה שמכריע הוא לא רק כמה כוח יש לך, אלא גם איך אתה גורם לצד השני לפרש את הכוח הזה. איזה מהלך תודעתי אתה עושה מולו.

זו גם הסיבה שקנדי בחר במילה "קווארנטיין" ולא ב"בלוקייד". זה נראה כמו פרט טכני, אבל פסיכולוגית זה היה כל הסיפור. "בלוקייד" הוא כבר כמעט הכרזת מלחמה. "קווארנטיין" הוא לחץ שעדיין משאיר פתח למו"מ. קנדי ידע שאם דוחקים יריב לפינה בלי להשאיר לו מסלול יציאה, לא מרתיעים אותו אלא גורמים לו להקשיח עמדות. גורמים לו להרגיש שאם ייסוג עכשיו, הוא לא רק יפסיד, הוא יושפל. והשפלה פומבית היא אחד הדברים המעטים שבני אדם, וגם מנהיגים, מוכנים לשלם עבורם מחיר בלתי נתפס.

אם נבחן את תמונת המצב מול איראן, שבעה שבועות אחרי שארצות הברית וישראל פתחו מלחמה בהפתעה, חיסלו את המנהיג העליון עלי חמנאי והביאו את איראן לסגור את מצר הורמוז, אנחנו נמצאים בתוך היגיון הפוך לחלוטין מזה של קנדי. טראמפ לא בחר במילה "קווארנטיין". הוא בחר במילה הגסה ביותר שאפשר - "בלוקייד".

ב־13 באפריל ארצות הברית פתחה במצור ימי רשמי על נמלי איראן, בסוף השבוע איראן החזירה סגירה מלאה של המצר וירתה על מכליות הודיות, והשבוע טראמפ הודיע שאם איראן לא תקבל את ההצעה שלו - הוא "ימחק כל תחנת כוח וכל גשר באיראן". יש פה ניסיון אקטיבי וברור להשפיל. וההבדל בין משבר הטילים בקובה לבין הסיטואציה מול איראן הוא עצום. טראמפ לא מנסה להסתיר את הכוח שלו בשפה מרככת, הוא עושה את ההפך: מנופף בו, כותב אותו באותיות גדולות ברשת, מוודא שכולם יראו שאיראן נשברת.

משא ומתן על זהות

ואז נכנס לפעולה המנגנון השני, שהוא אולי החזק ביותר בהתנהגות האנושית תחת לחץ: ריאקטנס. כשאדם מרגיש שמנסים לכפות עליו החלטה, הוא לא רק מתנגד להחלטה עצמה - הוא מתנגד לעצם העובדה שמנסים לכפות, ואז לרוב נראה תגובת נגד שנועדה לסמן לעולם שאף אחד לא יצליח לכפות עליו שום דבר. הוא יעדיף לשלם מחיר גבוה, לעיתים הרסני, ובלבד שלא ירגיש שנגזלה ממנו היכולת לבחור.

וכאן בדיוק ההיפוך מהסיפור של קנדי. ב־1962 הניצחון האמריקאי היה ניצחון שקט. הטילים הוצאו מקובה, אבל בתמורה ארצות הברית הסכימה בשקט להוציא טילים מטורקיה, ובגלוי הבטיחה לא לפלוש. מנהיג רוסיה ניקיטה חרושצ'וב לא נעמד מול מצלמות כדי להודות שהוא נכנע. זה בדיוק מה שאפשר להסלמה להיבלם.