עצמאות
הם מזהים את החותמת האמריקאית בכל מעשה או מחדל של ממשלתם. ואולי נדמה להם שזה מצב חדש, ושמעולם לא הייתה תלות כמו זאת. אבל זה לא מצב חדש, זה רק שחקן חדש, דונלד טראמפ, שבימיו התלות ניכרת במיוחד, מפני שהחיים הם הצגה.
המצב עצמו ישן למדי. ישראל נכבלה בקשר מעצמתי מיום הקמתה, ולא השתחררה ממנו עד היום. קחו נשימה עמוקה: היא לא תשתחרר ממנו גם בעתיד. "אם אתה לא מעצמה, אתה חייב להיות חלק מברית כדי באמת לשרוד בעולם הזה". אלה דבריו של פרופ׳ אביתר מתניה בשיחה על תפיסת הביטחון של ישראל. לישראל אין חלק בברית, ולכן "אנחנו צריכים את ההישענות על המעצמה".
ומה על עצמאותנו? היא בהחלט דבר חשוב. ישראל עצמאית להחליט שאינה רוצה להישען יותר על ארה"ב. היא תשלם על החלטה כזאת מחיר כבד, אבל עצמאותה להחליט כך בוודאי מתקיימת. ההיסטוריה מלמדת שמעולם לא החליטה כך. הדעת נותנת שלפחות בעתיד הנראה לעין גם לא תחליט כך.
ההיסטוריה מלמדת שגם בעבר העצמאות הישראלית הייתה מוגבלת. ישראלים זוכרים הצהרות בומבסטיות, של ראשי ממשלה בומבסטיים, בנוסח "לא נהיה רפובליקת בננות". הם שוכחים שבכל רגע מכריע שבו האמריקאים החליטו להטיל מרות בנחרצות מספקת, ישראל נסוגה.
ישראל הבטוחה של אחרי ניצחון קצר ומפתיע, יכלה לסגת בלי חשש. ישראל המוכה של אחרי מתקפת פתע רצחנית, הייתה עיקשת יותר, סרבנית יותר.
גולדה סירבה לסגת. אבל גם הבינה שלא תוכל להמשיך, ושעליה לרסן את צה"ל, שלא הקפיד על מילוי הנחיות הפסקת האש. ב־24 באוקטובר 1973 היא זימנה אליה את שר הביטחון והרמטכ"ל. "יש גבול. הממשלה לא יכולה להגיד שקיבלה הפסקת אש, ויחד עם זה נעים ויורים", אמרה.
השחצנות הזאת מבטאת חוסר הבנה: האמריקאים יכולים להרשות לעצמם ביצועים פחות טובים. הם יכולים להרשות לעצמם טייסים פחות טובים. הם יכולים להרשות לעצמם פחות דיוק, פחות קטלניות במשימה, פחות אפקטיביות בכל פעולה.
הם מעצמה גדולה, שיש לה מספיק רזרבות כדי לטעות ולתקן, לספוג ולהחזיר. הם מעצמה שיכולה להסכים להפסקת אש, ואז לחזור ללחימה. כי אין מי שיאמר להם לא לחזור אליה – אבל לישראל יש מי שיאמר כך: האמריקאים.
בן־גוריון התלבט הלוך ושוב עד שהחליט להטות את ישראל בחוזקה לכיוון מערב. הוא העדיף ניטרליות, אבל הבין שבעולם מקוטב היא בלתי אפשרית. הוא נזקק לסיוע כלכלי, וזיהה מהיכן יוכל לבוא. הוא עמד מול צמרת ישראל, שחלקה היה עמוק בשמאל, אבל ידע שברית המועצות אינה משענת ראויה לישראל.
"עם צריך לבטוח בעצמו", אמר לדיפלומט אמריקאי בשנת 1951. "אין לחזות מראש מה יהיו פני העולם אחרי המלחמה הבאה - מה יהיו היחסים בין המעצמות הגדולות, אפילו אם מעצמות המערב ינצחו במלחמה. ארה"ב אולי לא תוסיף להתעניין במזרח התיכון, תצא מן האזור הזה, אך אנו נישאר, והערבים יישארו בו".
תלות
טפטוף שהפך לגשם של חדשות מדכדכות על המצב התדמיתי של ישראל בארה"ב הוליד, כמקובל בזמנים מעין אלה, מנעד רחב של מטריות שמטרתן העיקרית היא לא לעצור את הגשם, אלא למנוע ממנו להרטיב באשמה את האוחז במטרייה.
בחוגי הימין, המטרייה היא מטריית "זה לא אנחנו, זה הם". קרי, לא ישראל, לא מדיניותה, לא ממשלתה, לא מעשיה, הם שמובילים את האמריקאים להפגין קוצר רוח, ולעיתים עוינות לישראל. מה הגורם למצב החדש והלא נוח? זה הם – האמריקאים. הם השתגעו, הם השתנו, הם לא מבינים מה טוב להם ומה טוב לעולם.
הפתרון המשתמע מהציוץ הזה הוא מהלך של חינוך. כדי שתוכל להמשיך לקיים את התלות שלה בארה"ב, ישראל צריכה לחנך את ארה"ב, להחזיר אותה למוטב. לטובתה שלה כמובן. כמו שכל הורה מסביר לכל ילד.
הוא צודק כמובן בכל מה שהוא כותב על הפעולות המיותרות והמכוערות שהוא מתאר. ועל אלה אפשר להוסיף עוד כמה – כמו זו של חייל צה"ל שמנפץ סמל דתי שמקודש בעיני רוב האמריקאים (מי חינך את החייל הזה, מי פקד עליו, מי היה לידו כשעשה את מה שעשה).
אבל כמו ההנחה שלאמריקה זה יכאב יותר אם תמשיך בדרכה, ושיש לחנך אותה – גם ההנחה שישראל יכולה לשנות מדיניות ובכך לתקן את המגמה ההיסטורית של שחיקה באהדה האמריקאית היא הנחת המבוקש. ובמקרה הזה: ההנחה שאם המדיניות תהיה דומה יותר למדיניות שבה דוגל הכותב, מצבה התדמיתי של ישראל באמריקה בהכרח ישתפר.
נזכיר את המספרים, למקרה שלא נקלטו היטב: רק לשליש מהאמריקאים (37%) יש דעה חיובית על ישראל. וזה לא שינוי פתאומי, זה המשך של ירידה רצופה שנמשכת כבר כמה שנים, ויש לה קשר מסוים להתנהלות של ישראל, וקשר הדוק לתהליכים שעוברים על אמריקה, שאין להם קשר לשאלה אם שרים בישראל כן או לא מצהירים על כוונה לבצע פשעי מלחמה בעזה (תזכורת ראויה: אף שר ישראלי לא התקרב באמירות שלו לאיומי השמדת הציוויליזציה של הנשיא האמריקאי).
מעמדה של ישראל בקרב דמוקרטים, על פי סקרי גאלופ, נמצא בירידה כמעט רצופה כבר מ־2014. בקרב רפובליקנים, בערך משנת 2020. בקרב עצמאים, בערך מ־2013. כלומר, בכל המקרים -הרבה לפני שעמיחי אליהו דיבר שטויות, הרבה לפני שהתרבו פעולות חסרות רסן של פורעים יהודים בשומרון, הרבה לפני שעלו לכותרות היריקות המכוערות על נזירים בירושלים.
נסגור מטריות, כדי לנסות להבין את המצב האמיתי של ישראל באמריקה. כלל יסוד, שהופיע כבר בפסקאות הקודמות, הוא נתון שאין דרך לבטל: ישראל תלויה בקשר עם ארה"ב, ותמשיך להיות תלויה בו.
לכן היא צריכה להשקיע מאמץ בשמירה עליו. לכן היא צריכה לנסות לפענח מה שוחק את כוחו. זה כמובן לא אומר שישראל לא יכולה לנסות להקטין את התלות בארה"ב – נניח, בניסיון לחזק את כוחה לייצר תחמושת רבה במהירות, כדי שלא תהיה תלויה באספקה אמריקאית בזמן חירום. זה כן אומר שמוטב להיגמל במהירות מאשליות מסוכנות על ישראל ללא תלות, או ללא ברית, או ללא ידיד.
זה כן אומר שמוטב להיגמל משיגעונות גדלות בנוסח "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב רק מה יעשו היהודים". שיגעונות כאלה, כפי שההיסטוריה לימדה אותנו לא פעם ולא פעמיים, לא מובילים לעצמאות, אלא לחורבן.
אז התלות ביחסים עם אמריקה תימשך, והאתגר ברור: דעת הקהל האמריקאית פונה נגדנו. לזה, באופן פשוט, אפשר להציע שני סוגים של פתרונות (או לשלב ביניהם). פתרון אחד, והוא הפתרון שכולם פונים אליו, הוא פתרון השיפור. האמריקאים שינו את עמדתם לרעה, אנחנו נשנה אותה בחזרה לטובה.
איך נעשה זאת? כאמור, ההצעות מגוונות, ובדרך כלל צבועות בגוונים של פוליטיקה. נשנה בחינוך מחדש של האמריקאים, נשנה בחינוך מחדש של הישראלים, נשנה בפעילות נמרצת ברשתות, נשנה בהצבת שגרירים דוברי אנגלית רהוטה שיידעו להסביר אותנו, נשנה בסיוע היהודים, או נשנה בלי סיוע היהודים.
האפשרויות רבות – וכוללות כמובן גם את האפשרות, הלא מבוטלת, שהאמריקאים ישנו את דעתם בלי קשר אלינו. כפי שבמשך שנים ארוכות אהדו את ישראל, ואז החלו לשנות את דעתם לרעה, כך ישובו לאהוד אותנו, בגלל סיבה שלא בהכרח נוכל להבין, שתלויה בהם או בנו.
זה פתרון אחד: הדעה שהשתנתה לרעה תשתנה לטובה. זה הפתרון שמניח שיש רק מתכונת אפשרית אחת ליחסים של הישענות מדינתית על ארה"ב. אלא שלא זה המצב: סעודיה נשענת על ארה"ב כבר שנים ארוכות, ותדמיתה בעיני האמריקאים שלילית, והיא לא המדינה היחידה שעושה זאת.
בגוש המדינות שהמשענת העיקרית שלהן היא המשענת האמריקאית, אפשר לזהות הרבה סוגים של טקטיקות של הישענות. יש מי שבונות על אהדת הציבור, ולכן אהדת הקונגרס, ולכן אהדת הממשל. יש מי שבונות על דברים אחרים, כמו השפעה כלכלית, או חיוניות אסטרטגית, או תמרון פוליטי, או שת"פ ביטחוני.
ייתכן – וזה כמובן לא המצב הרצוי, אבל זה בהחלט מצב אפשרי, לפחות לתקופת ביניים – שגם ישראל תצטרך לזהות דרכים חדשות להדק את קשריה עם ארה"ב, שאינן תלויות באהדת ההמון, ושאינן נפגעות בהיעדרה.
זה יהיה פחות נעים, כי הישראלים אוהבים להיות אהובים באמריקה. אבל – וגם זה מדברי בן ־גוריון, באותו נאום מפורסם על "לא חשוב מה יאמרו הגויים" - "הדאגה האמיתית והקשה שצריכה למלא ליבנו ביום זה - ובכל הימים - הן לא הצהרות והודעות של מדינאים זרים, אם כי אין להתעלם מהן, אלא הפגמים, הליקויים, הקלקלות והחולשות שבפנים. גורלנו ועתידנו יוכרעו לא בחזית המדינית הבינלאומית, אלא בחזית הפנימית, בחזית הביטחון, העלייה, ההתיישבות, העבודה והתלכדות העם בישראל".
חירות
הספר יצא כעת בתרגום חדש לעברית, וכולל גם את מאמרו המכונן של ברלין על חירות חיובית וחירות שלילית – שהיא, בתיאור מרפרף, ההבחנה בין חירות מכפייה לבין חירות לעשייה. החירות הראשונה מגדרת לאדם שטח כלשהו שחופשי מהתערבות. החירות השנייה מובילה את האדם לפעולות שבאמצעותן הוא מבטא את חירותו.
יש סכנה גדולה בשאילת רעיונות משדה אחד לשדה אחר, ובשימוש השטחי שעושים בהם בעלי טורים בעיתונים. ובכל זאת, נציע את ההבחנה של ברלין כנקודת מוצא לא לגמרי מהודקת לאופן שבו ישראלים צריכים להביט גם על חירותם המדינית. ישנה החירות המדינית שמאפשרת לישראלים לממש את רצונם לגדר לעצמם מקום שאין בו כפייה חיצונית, של מעצמות גדולות, של דתות גדולות, של תרבויות גדולות.
ישראל יכולה לעצב מרחב עברי, שלוח השנה שלו מעוגן במסורת העברית, שהתרבות שלו נשענת על ההיסטוריה התוססת של העם היהודי על כתביו, חוכמותיו, מצוותיו, מנהגיו.
אך יש להיזהר במעבר מחירות מדינית שלילית זו (וכאמור, השימוש במונחיו של ברלין הוא אילוסטרציה בלבד) - לחלומות גדולים על פעולה הנובעת מחירות חיובית, שמשמעותם אשליה שישראל יכולה לפעול ללא מחסום כדי לממש תוכניות שיש להן השפעה גם על סביבתה.
יש חירות התובעת את הזכות לא להיות קורבן למעשי טבח, מסוג זה שחווינו לפני שנתיים וחצי. זו חירות המציבה גדר של הגנה על זכותנו לחיות. יש חירות התובעת את זכות השליטה על טריטוריה של מדינה שכנה, או את הזכות לקבוע מי ינהל מדינה שכנה, או את הסמכות לשלוט בבני אדם עד כדי שלילת החירות השלילית שלהם.
ישראל צריכה להקפיד על החירות הראשונה, ולהיזהר בחירות השנייה. יש הבדל ניכר בין תביעה לשלוט עד הליטני כדי למנוע טבח ישראלים – מהלך טקטי, שמטרתו מימוש של החירות המעין־שלילית – לבין תביעה לשלוט עד הליטני משום שחשקה נפשה של ישראל בשיפור מצבה הגיאוגרפי – מהלך מהותי של מימוש חירות מעין־חיובית.
ספרו של ברלין, הגם שאינו חף מכשלים ואינו פטור מביקורת, הוא כתב אשמה חריף נגד הוגים שדחפו את האנושות למימוש של מטרות נאצלות עד שדרדרו אותה לתהום של רודנות המתחזה למיטיבה. בעיקר, הוא כתב אזהרה חריף מפני ניסיונות לכפות תוכניות אוטופיסטיות על מציאות מתעתעת שאין בה אוטופיה ולא גאולה. שישה אויבים של חירות, אולי יותר, יש גם אצלנו. וכמו גיבוריו של ברלין, שפתם המתעתעת היא שפת החירות.
התרעות פיקוד העורף