אוניברסיטה אירופית ותיקה טייחה אנטישמיות - וכך נאלצתי לברוח מלימודי דוקטורט | בר הראל

כאשר סטודנט יהודי הופך למטרה של קמפיין הטרדה מתואם, האיום המדאיג ביותר לא אמור להגיע מהנהגתה של אוניברסיטה יוקרתית. אך זה בדיוק מה שקרה לי באוניברסיטת קוימברה — אחד המוסדות האקדמיים העתיקים ביותר באירופה.

כעת, דו"ח סופי חדש של נציב תלונות הציבור של פורטוגל מאשר זאת. בפסיקה תקדימית קבע גוף הביקורת החוקתי של המדינה כי האוניברסיטה לא רק כשלה בטיפול בתלונות על אנטישמיות, אלא אף הפרה את הדין המנהלי. זהו רגע מכונן עבור אירופה, המזכיר את הופעתן המדהימה של נשיאות שלוש אוניברסיטאות עילית בארה"ב בפני הקונגרס באוקטובר 2024.

הדו"ח קובע כי הנהלת המוסד כשלה בחובתה החוקית לחקור, התעלמה מראיות לשנאת יהודים, וביצעה "הפרות חמורות" של זכויותיי היסודיות. הוא גם גינה את ניסיונה של האוניברסיטה להציג את תלונותיי על ביטחוני כבעיה פסיכולוגית.

מה שקרה בקוימברה צריך לשמש אות אזהרה הרבה מעבר לפורטוגל. הסכנה לסטודנטים יהודים אינה רק העוינות שהם עלולים לפגוש בקמפוס, אלא גם הדחף המוסדי להשתיק, להסיט, ולהכחיש.

עד לאחרונה הייתי דוקטורנט להנדסת תוכנה בקוימברה. לאחר מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, גברה האנטישמיות בקמפוס. עד מאי 2024, לאחר שהתחלתי להעלות חששות, הפכתי בעצמי למטרה. האיומים היו מפורשים. "למשפחה שלך מגיע שואה שנייה", נאמר לי על ידי אנשים זועמים בקמפוס.

פניתי להנהלה לעזרה. במקום לחקור, הם יעצו לי להימנע מאזורים מסוימים בפקולטה "למען ביטחונך". במקביל, פוסטרים שקראו לאלימות — "ציונים צריכים לשאת תעודה כדי להוכיח שהם בני אדם", "היזהרו מציונים", וקריאות לאינתיפאדה — נותרו ללא טיפול. כששאלתי על כך, נאמר לי שמדובר ב"צורות ביטוי".

נציב הסטודנטים של האוניברסיטה, שתפקידו להגן על רווחת הסטודנטים, השתמש ב"חופש הביטוי" כדי להצדיק חוסר מעש. כדי לבחון את גבולות העיקרון הזה, הסתובבתי בקמפוס עם דגל ישראל קטן על תיקי. הותקפתי פיזית. דיווחתי למשטרה.

בתוך האוניברסיטה עצמה, מיילים שהושגו מאוחר יותר מראים כי הנציב התלונן בפני הנהלת האוניברסיטה כי דיווחיי על אנטישמיות "יוצרים בעיות". לאחר שדיברתי בפומבי באירוע אוניברסיטאי ביולי 2024, נמסר לעיתונות כי אני עובר טיפול פסיכולוגי — דבר שאינו נכון.

היה ברור שהאוניברסיטה לא רק נמנעת מפעולה, אלא פועלת באופן אקטיבי כדי לפגוע באמינות המתלונן. התלונה הרשמית שלי לנציב תלונות הציבור הוגשה בתחילת 2025.

בתשובתו, שהגיעה לטחרונה, נציב תלונות הציבור קבע כי כל זה מהווה "הפרה חמורה" של זכויותיי ושימוש לרעה בסמכות. לפי חוקי הגנת המידע האירופיים, גם עצם פרסום מידע רפואי כוזב הוא עבירה חמורה.

לפני כשנה, גם פרסמתי דו"ח עצמאי שתיעד התפשטות גרפיטי פרו־חמאס בקמפוס במשך 18 חודשים. התגובה החריפה במהירות. פרטי האישיים הופצו ברשת. כוניתי "נאצי". פוסטרים עם שמי הופיעו בעיר וקראו לגרש אותי ואף לאלימות נגדי. ברשתות החברתיות, עשרות מגיבים דנו האם יש להכות אותי. תמונתי הופצה לצד קריאות ל"מוות לצה"ל".

התקשורת המקומית הפיצה טענות שקריות עליי. המצב הידרדר עד כדי כך שקיבלתי שיחת טלפון בלתי צפויה מגורם ממשל ישראלי, שהמליץ לי לא לצאת מהדירה ולהתכונן לעזוב את המדינה מיד. זמן קצר לאחר מכן התערבו שגרירויות ישראל וארה"ב. השגרירות הישראלית הודיעה כי אינה יכולה להבטיח את ביטחוני והמליצה לי לחזור הביתה. שגרירות ארה"ב, לאחר שבחנה את החומרים נגדי, כתבה לאוניברסיטה כי היא מבינה מדוע אני חש לא בטוח.

עזבתי את פורטוגל בספטמבר 2025, ונטשתי את לימודי הדוקטורט.

גם אז האוניברסיטה עמדה על שלה. כאשר ביקשתי תיעוד של הבדיקה הפנימית, לשכת הרקטור הודתה כי לא קיים רישום כתוב. לדבריהם, החקירה כללה רק "התייעצות בעל פה". בתקשורת עם המשטרה טענה האוניברסיטה כי "לא ניתן היה לאשר" את האירועים שדיווחתי עליהם. הפוסטרים מתועדים בצילום.

מסקנות נציב תלונות הציבור מפרקות טענה זו. הדו"ח קובע כי האוניברסיטה אימצה "עמדה של פסיביות יסודית", ולא חקרה למרות ראיות ברורות. הוא גם מבקר את איומיו המשפטיים של הרקטור נגדי כניסיון "להתנות" את זכויותיי הבסיסיות. בצעד חסר תקדים דרשה המדינה מאוניברסיטת קוימברה לנקוט במחווה רשמית של תיקון, ולאמץ את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזיכרון השואה (IHRA) .

המקרה הזה קובע דבר מהותי: פסיביות מוסדית מול אנטישמיות היא הפרה של החוק.

אוניברסיטאות מציגות את עצמן לעיתים קרובות כשומרות הסף של אמת וחקירה. כאשר שיקולי מוניטין גוברים על חובתן להגן על סטודנטים, העקרונות הללו קורסים. מה שקרה בקוימברה הוא דוגמה קלאסית להאשמת הקורבן במקום לטפל בעוול.

אני איבדתי את ביתי האקדמי ונאלצתי לעזוב את היבשת. אך לפחות פסיקת הנציב מבטיחה שהמקרה הזה לא ייעלם. הוא מציב תקדים שאוניברסיטאות ברחבי אירופה — ומעבר לה — צריכות להפנים.

בר הראל הוא יזם ומהנדס מחשבים המתגורר בתל אביב.