אני יכול לומר לכם שאני אוהב את המדינה הזאת עד כלות. את נופיה ושביליה, את שירתה ואת יושביה. אני אוהב בה כל פינה, כל הר ושביל וכל גיא ועמק. את רובם חרשתי ברגליי במסעות בתנועת הנוער השומר הצעיר, שעיצבה לא במעט את חיי, את מקצועי כאיש תקשורת ואת הליכתי לקיבוץ – שם אני חי עד היום עם ילדיי ונכדיי.
אני אוהב את המדינה הזאת עד כלות. לא הסכמתי להוציא למשפחתי ולי דרכונים פורטוגליים, לא נכנעתי לפיתוי של דרכון אירופי, עם זכאות ללימודים אקדמיים, אף שאני ממוצא סורי וזכאי לכך. אמרו לי שאני "דופק" גם את הילדים והנכדים שלי, ואני בטוח שאני דווקא מזכה אותם. אין לאף אחד מאיתנו – לא לי ולא לרעייתי – דודים ומשפחה בחו"ל. כולם בארץ, או טמונים באדמה, או מתהלכים גאים מעליה.
אני אוהב את הארץ הזאת בגלל אבא שלי יעקב ז"ל. איש פלמ"ח, הכשרה בגבעת חיים, הקרב על לוד, קרב מלכיה, פציעה, הקמת קיבוץ מלכיה, ואחר כך טפסן בסולל בונה, נופל מפיגום, מחלים, והולך לסלול את כביש 1 לירושלים ואת כביש אילת-שארם. אבא אהב צ'יפס ושווארמה – זה היה הפיקניק הכי גדול שהיה יכול לדמיין לעצמו.
אני אוהב את המדינה בגלל האנשים שבה, מיוחדים מאין כמותם, חריגים בנוף העולמי. כמה שיתווכחו, כמה שיתפלגו, כמה שיחלקו פוליטית – כך לא ייתנו לאחר ליפול, כך יפגינו עזרה הדדית כשצריך. הם יודעים שהילדים שלהם ביחד בטנק, מוכנים לחרף נפשם למען יחיה העם. הם יודעים שנצח ישראל ושהיכולת שלנו להתקיים כאן ביחד תלויים בזה.
איך אני יודע? אני מעמיק איתם בשיחה, עם אלו שזורקים לי מעת לעת משפט לא אוהב במלון, בקניון או בבית הקפה. אני מאיר להם פנים, מנהל איתם שיחה, מגיע איתם ל-90% מהמשותף לשנינו וגם למפריד שצריך לדעת לנהל יחד, גם תוך כדי מחלוקת. זה נגמר לרוב בחיבוק ובהחלפת טלפון. כך גם ברחוב וגם ברשתות החברתיות.
אני אוהב את תל אביב המיוחדת עם החופים, השדרות המקסימות, את מרכזי התרבות והקולינריה. ואת ירושלים של ערב שבת, כשהשכינה יורדת עליה. אני אוהב את חיפה, העיר היפה והנחבאת שאנחנו קצת מפספסים, ואת אילת הממכרת, ואת אנשיה, שקלטו בעצמם וללא עזרה 60 אלף פליטי טבח 7 באוקטובר. ואני אוהב את אילת ותושביה הפטריוטיים ואת נתניה, שנכבשה על ידי יהדות צרפת, ואת אשקלון עם הפארק היפה, ואת עכו ונהריה ויקנעם המתפתחת, ואת רחובותיה של בני ברק בחמישי בערב. אני אוהב את השווקים שלנו, ואני אוהב לשבת ברחבת הכותל המערבי ולצפות באנשים שמגיעים לשם.
בכי, תפילה, רעוּת
אני אוהב את התנועה הקיבוצית המתחדשת, הפושטת ולובשת צורה, שבחלקה שינתה אורחות חיים, קלטה בנות ובנים ששבו, ועוד המונים שביקשו חיי קהילה במרחב הכפרי. אני אוהב את להבות חביבה, הבית שלי, שגדל והתרחב והתייפה והתברך בקהילה חזקה, בחינוך איכותי ובעזרה הדדית שאין כמותה.
אני אוהב מאוד את צה"ל, שאינו חף משגיאות ומתקלות, אבל שאין כמותו בעולם. את המפקדים ואת החיילות והחיילים, את ההווי ואת הסלנג. אני מודה לבורא עולם שזיכה אותי לשמש דובר ופה לצבא הזה. אני מאוהב בחיל האוויר, שבו שירתי כחייל, אבל לא פחות בחיל הים ובחטיבות החי"ר והמודיעין.
אני בוכה מהתרגשות כשאני מבקר בחוות השומר, שם בנות 19 מתמודדות עם בני 18, שלהם 20 תיקים במשטרה – והופכות אותם לחיילים מצוינים ולאזרחים טובים. אני מזיל דמעה במחו"ה אלון, שם מלמדים עברית חיילות וחיילים שזה עתה עלו. לעיתים תמצאו שם יותר מ-40 שפות זרות שהופכות לשפה אחת – עברית. כך גם אני נרגש כשאני מבקר בטקס סיום של 70 חיילים חרדים שסיימו חצי שנת קורס מתכנתים באגף התקשוב.
אני אוהב את החקלאים בכלל ואת יושבי הגבולות בפרט. את המוציאים לחם מן הארץ, את האוחזים בהר, את המעבדים עד לדונם האחרון, את החולבים והחולבות תחת אש, את האנשים שפניהם חרושות קמטים בשמש הקופחת, שאחראים על אסם התבואות שלנו.
בנוסף, אני מעריץ את החקלאים והמדענים שמתאמצים לפתח עוד זן של תפוח אדמה (יש קרוב ל-100 זנים) ועוד זן של עגבניות שרי ופלפל או חציל בצבע נוסף, שיכבוש את המדפים באירופה, יחייך למקומיים ויאמר להם "אני מישראל - ואני כאן". ואת מכון ויצמן אני אוהב, ואת הטכניון, ואת פארק המדע ברחובות, ואת פארק הסייבר ומדעי המחשב של צה"ל, ואת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ואת הנוף מהקפיטריה של אוניברסיטת חיפה.
ואל תגלו למשטרת התנועה, אבל אני אוהב לגמוע את הכביש מרמת נגב לניצנה בגבול מצרים, ואני אוהב לדהור על הכביש הצר מצפון רמת הגולן לדרומה.
הישראליוּת לרוב גוברת על הכל, ואני מאוהב בציונות החדשה, במכינות הקדם- צבאיות, בגרעינים של בוגרי צבא שנוסדו לאחרונה ושמשקמים את מנרה ומשגב עם וניר עוז, ומסייעים בשדרות ובקריית שמונה במקום לטייל בעולם.
אני מתגאה, למרות כל הקושי, בקליטת העלייה שלנו מברית המועצות ומאתיופיה, ומהשילוב שלהם בצבא, בתעשייה ובכל תחומי החיים. אני בטוח שאנחנו ב"חלון הזדמנויות" להביא לכאן במאמץ משותף עוד חצי מיליון עולים, אנחנו צריכים אותם. ואני אוהב את מאות החיילים הבודדים שעוזבים את משפחותיהם בניכר ובאים לכאן לשרת ומתאהבים. אני מעריץ אותם.
אני אוהב את המדינה הזאת עד כלות, אבל אני גם מוטרד מאוד מהניסיונות להתנכל לבית המשפט העליון, להגביר את השנאה והקיטוב, מהפשיעה הגואה, מהעובדה שיש כאן המתעקשים לא ללמוד לימודי ליבה ולא להשתלב. מודאג מאי-השוויון בנטל, מהשחיתות השלטונית ומהניסיונות לשנות את אופי המשטר במדינה.
אבל אני לא רק מודאג, אני גם מאוד אופטימי. בגלל האנשים שאני פוגש ברחוב, בבתי הקפה, במסעותיי בארץ, באולפן הטלוויזיה ובקיבוץ. בגלל "הרוח הישראלית", בגלל לקחי השואה וההבנה שאין עוד מקום בטוח ליהודים חוץ מהבית הלאומי – ישראל.
אני אופטימי בגלל הנוער הנהדר והמשימתי והציוני, בגלל השינויים בקרב אזרחי ישראל הערבים שמעוניינים להשתלב, בגלל מגמות טובות בציונות הדתית המרכזית, בגלל החרדים שכן מתגייסים, בגלל הרצון הבסיסי של כל אחת ואחד מאיתנו לחיות במדינה יהודית ודמוקרטית בביטחון ובשלום.
אני אופטימי בגלל ההון האנושי שכאן, בגלל הנשים שתופסות עמדות פיקוד וניהול (צריך לשנות ל"כורסת מנהלות"), שאני מקווה שנראה רבות מהן בממשלה, בכנסת ובשירות הציבורי. אני אופטימי כי לא איבדנו תקווה ואנו נאחזים בה. בגלל התרבות והספרות, המדע והטכנולוגיה, והרפואה שאין כמוהם בעולם (בקורונה קינאו בנו).
ואני אופטימי בגלל כל ישראלי וישראלית שחיים כאן על "נושאת המטוסים" הקטנה שלנו, בין שאני מסכים איתם על בית המשפט או על נישואים אזרחיים ובין שלא.
אני יודע שיש לנו גורל משותף ועתיד משותף ושאין לנו לאן ללכת. אני אוהב את המדינה הזאת עד כלות, אני נשבע לה אמונים לעדי עד, ונושא עיניי ליושב במרומים שיעזור לנו לשמור עליה ועלינו. מפנינו ומפני אויבינו.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
התרעות פיקוד העורף