כשפנינה, אחותו של אליעזר, עזבה את דירתם המשותפת, ביקש ממנה אליעזר לצפות איתו בפעם האחרונה בקלטת שהביא מהווידיאומט. פנינה ידעה באיזו קלטת מדובר אבל בכל זאת שאלה, כדי לתת לאליעזר את הסיפוק הרב שהיה חווה בעודו צופה בפניה המופתעות. פנינה אהבה לתת לו את הסיפוק הזה. היא צמצמה עיניה ושאלה “איזה סרט, אליעזר?".
כשאליעזר שבע, בדיוק בביס האחרון של הטוסט הרביעי, הוא קם לפתע מבלי להסיר עיניו מהמסך. אחר כך התיישב, הניח ראשו על כתפה של פנינה ויחד צפו באמה של אביה גוזזת את שערה.
זו לא הפעם הראשונה שבה הם צופים בסרט הזה, ולא הפעם הראשונה שבה הוא מושך באפו, בדיוק בקטע הזה, משתבלל בין כריות הספה מבלי לעזוב את פנינה ומחריש בכי.
אבל הפעם הוא לא בכה לבד, היא בכתה איתו, ואפילו לא הצליחה לדעת על מה היא בוכה, על ראשה הקירח של בתה של ניצולת השואה, או על יום המחר, שבו בפעם הראשונה תבחר באמצע, ובאהבה שבאה אל חייה, ותיקח את אליעזר, יחד עם כמה מזוודות שארזה לו, בתוך אחת מהן הריבות שלה ועוד דברים טובים, אל דיור שמתאים לאנשים כמוהו, טובי לב, חכמים מאוד, אבל כאלו שהעולם רואה כאחרים. זה הדיור הטוב ביותר שמצאה, אפילו לקחה הלוואה נוספת על ההלוואות שכבר יש לה, כדי להכניס אותו לשם.
בין דמעותיה ראתה את המטפלת שם, נוזפת באליעזר כשיסרב לאכול את הטוסט הלא־מספיק־שחור שלה. ראתה את אליעזר רב עם אחד הוותיקים של ההוסטל והוותיק מטיח מהלומות בפניו היפות של אחיה. בין דמעותיה ראתה איך בלילות גשומים, בין רעם לברק, צועק אחיה את שמה והיא לא מגיעה לשיר לו שיר ערש.
אליעזר הביט בה בוכה, מייללת בבכי, ולא ידע מה לעשות. הוא נעמד, קפץ אגרופים, החל מסתובב שוב סביב השולחן וממלמל: "לא לבכות, מה אנחנו תינוקות? לא לבכות, מה אנחנו תינוקות?".
כשפנינה לא נרגעה, הלחץ עליו התהדק והוא החל לחבוט באגרופים על השולחן, על בטנו ועל פניו. פנינה התעוררה מהעצב שלה, תפסה את אגרופיו, חיבקה אותו ולחשה "סליחה, אליעזר, בטעות בכיתי יותר מדי. תשחרר את הידיים, אליעזר, אגרוף סוגר את המזל".
הצלוחיות התנפצו על הרצפה, אחריהן כוסות התה, ולבסוף האגרטל שעמד מלא בפרחים, ששלח שימי, זה שהביא את האהבה לליבה של פנינה.
התרעות פיקוד העורף