בתחילה נהגנו לחנות מתחת לביתם שברחוב דוד, אחר כך ברחוב שמחוץ לרחוב. בהמשך הרחקנו לכביש בר-אילן כדי לא לעצבן את השכנים החרדים החדשים שהגיעו לשכונה המעורבת, ואז הגיעו ההפגנות האלימות לסגירת הכביש בשבת. בכל שבת החנינו את הרכב קצת יותר רחוק. בסוף החלטנו לצעוד ברגל מהבית שלנו שבשכונת בית הכרם.
כבר שנים שכביש בר-אילן הוא מהמקומות השוקקים בירושלים בשעות הלילה. יש בו מרכזי קניות מפוארים והמוני בני ישיבות. מה שנשאר הוא הזיכרון המתוק של הריח החמוץ של מחלבת תנובה שהייתה בשולי הכביש מראשית שנות ה-60 ועד שנת 2007, הזיכרונות מבסיס שנלר ומגן החיות הישן.
כביש בר-אילן של היום הוא אקס טריטוריה. כשאני שוקלת לעבור בו, אני יודעת שעליי להתעטף טוב-טוב, אלא אם חפצה נפשי ביריקה או קללה או גם וגם. הרי זה קרה לאמי. כשהייתה בהיריון, נער חרדי ירק עליה בזמן ההפגנות על אזור C בכותל אחרי שכינה אותה "פריצע".
היא ענתה: "איזה מין סגנון זה? גם על אמא שלך היית יורק? חינוך גרוע! בוא אדגים לך כמה שזה לא נעים". ואמא שלי, הטובה, העדינה והיפה בנשים, החזירה לו באותה מטבע. זה היה שיעור בעמידה על זכויות הפרט ועל ההבדל בין תגובת "הילחמו", "ברחו" או "קפאו" (Fight, Flight or Freeze). קשה להחליט מה נכון יותר בזמנים שבהם כמעט כל יציאה מהבית כרוכה בסכנה.
אצלי עלתה התמונה של אמי והנער החרדי. ביקשתי ממנו שיחזור על הדברים שאמר. הוא אמר: "תסתמי את הפה שלך". אמרתי לו: "שים אתה כיסוי על העיניים המזוהמות שלך. רק סוטה יכול להסתכל על אישה ולראות בה פריצות". איש לא פצה פה. מילא איש. נשים, נשים צעירות ומבוגרות עמדו ושתקו, וחלק התעטפו כדי לא להיראות לו פרוצות.
בספרה "אני, רוזה פארקס" היא תיארה: "שלושת האנשים האחרים בשורה שלי קמו. הם לא אמרו דבר, הם פשוט קמו ועברו לחלק האחורי". על פי העדויות שנאספו, "הנוסעים השחורים האחרים נותרו בשתיקה, בוהים ישר קדימה, משותקים מהפחד שכל סימן של תמיכה יהפוך אותם למטרה הבאה". במקור אחר נכתב: "אף אדם, שחור או לבן, לא פצה פה להגנתה. השתיקה בתוך האוטובוס הייתה כבדה. הקולות היחידים שנשמעו היו איומי הנהג והנוסעים שרטנו על כך שאיחרו לארוחת הערב".
השלטונות, שניסו לדכא את החרם, עצרו את הכמרים והעמידו אותם למשפט על סמך חוקים עתיקים, אך אלו המשיכו להוביל את צאן מרעיתם בתפילה ובשירה דתית למען שלום רודפיהם. הם ארגנו מערך שירות תחבורה פרטי משלהם בעזרת כ-300 מוניות, תוך שמירה קפדנית על החוק. הכנסות חברת האוטובוסים ירדו ב-60%. העניין פגע בכיס. וזה, רבותיי וגבירותיי השותקים, השיעור הגדול. רק דרך הכיס. אני לא מוכנה לקבל יריקות, גירוש והשפלות, ועוד לשלם על זה? עד כאן. הם לא אשמים. בנו, ששתקנו, האשמה המלאה.
התרעות פיקוד העורף