העובדה שאנחנו מנרמלים את הלא נורמלי היא לא נורמלית בעליל | טליה לוין

אני מוצאת את עצמי לא פעם עומדת מול קובץ ריק ותוהה אם לפתוח את הטור עוד פעם במילים "נכון למועד כתיבת שורות אלה". אז נכון למועד כתיבת שורות אלה הכל בסדר. יחסית. מה שקורה כרגע הוא שהגוף שלי, כמו של רבים מאיתנו, רק עכשיו מתחיל להפנים את נזקי הדריכות של החודש וחצי האחרונים.

בכל תחומי ההתפתחות האישית תמיד מדברים איתך על חופש בחירה. מסבירים לך שלא משנה מה קורה בחוץ, אף אחד לא יכול לקחת לך את חופש הבחירה. נכון למועד כתיבת שורות אלה אני מנסה ליישם את התיאוריה הזאת, גם כשאני נתונה תחת גחמות של מחרחרי מלחמה, שרק מחכים עם הרובים שלופים כדי להמשיך את המערכה.

אני מנסה להרגיש שאני בן אדם ריבוני על הפלנטה, גם כשנדמה לפחות למראית עין שחיי ותוכניותיי תלויים בג'ינג'י שהחליט שהוא שולט בעולם. אני בן אדם חופשי, אני יורדת לים מתי שבא לי, אני מתכננת תוכניות. נכון למועד כתיבת שורות אלה.

---

הקאט שעשיתי מכל הלופ הזה הגיע דווקא ביום העצמאות. אחרי הרבה שנים, השנה הצלחתי להתנתק מהכל. לא הדלקתי טלוויזיה, לא גללתי ברשת חברתית, לא צפיתי בשום טקס, לא הנפתי שום דגל. היעדר הזיקוקים בשמיים והנוכחות של התחבורה הציבורית רק חיזקו את התחושה שזה עוד יום של חג כלשהו שלא צריך לעבוד בו ויש המון אנשים ותנועה בחוץ כמעט כרגיל. פגשנו חברים שלא דיברו על המצב, ולמשך 24 שעות אפילו שכחנו שיש יומולדת למדינה. "הקיץ של אביה" גרסת ישראל. לא מתוך כוונה רעה, פשוט עייפנו.

זה היה החג הלפני אחרון בשרשרת החגים של השנה, לפני שבועות, שמסמן את בואו של הקיץ. אחרי שש שנים פחות או יותר שמשהו בסדרי החגים משתנה - פעם סגר, פעם מלחמה - אני מפסיקה לנסות להיאחז בזה שהכל יהיה שוב "כמו שצריך", לפי הסדר ולפי לוח השנה. קשה לשחרר את הצורך להיאחז במה שהיה ולהבין שאולי לא יחזור יותר הלופ המוכר של החיים כאן.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, אני עדיין מנסה להבין אם זה מנגנון הגנה או פשוט עייפות. אם זה שאני מצליחה להתנתק, לא לצפות בחדשות, לא לדעת מה קרה אתמול בערב ולא להתעניין במה שקורה, זו בחירה מודעת או סוג של חוסר אכפתיות. פעם הייתי צריכה לדעת הכל, בזמן אמת, להרגיש שאני מחוברת. כיום יש בי משהו כמעט הפוך, מין רצון להשאיר פער, לא למלא את כל החורים.

את כל מה שקרה, מי אמר למי, מי ברח ממי ומי לבש מה, למדתי רק משלושה פריימים של "ארץ נהדרת" שהצטערתי שראיתי. זו תוכנית שפעם אהבתי לצפות בה, אבל עכשיו אני לא מוצאת בה טעם. המציאות כל כך מוזרה ופארודית לפעמים, כך שאני לא מבינה למה אני צריכה לחזות בשחזור שלה גם כשאני נחה מול הטלוויזיה.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, אני גם לא בטוחה שזה רע. אולי יש משהו מדויק בלא לדעת עד הסוף, בלא להחזיק תמונת מצב מלאה כל הזמן. אולי זה חלק מהיכולת להמשיך לחיות כאן בלי להישחק ובלי לאבד את השמחה הבסיסית של החיים. או שאולי אני סתם מספרת לעצמי סיפור יותר נוח. נכון למועד כתיבת שורות אלה, קשה להבדיל בין השניים.

נכון לרגע כתיבת שורות אלה, אני יושבת בפינת הכתיבה שלי בממ"ד שהוסב בחזרה לחדר עבודה. לא אכפת לי מטראמפ ולא אכפת לי מאיראן. אני מביטה מהחלון ורואה אנשים הולכים ברגל, מישהי משחקת בטלפון, רכב צופר ברמזור צפירה ארוכה שפעם הייתה מעצבנת אותי ועכשיו כבר לא, מישהו טרוט עיניים מוריד את הכלב. שום דבר לא נראה דחוף במיוחד, שום דבר לא נראה כמו רגע שצריך לזכור או להתרגש ממנו, ואולי זה בדיוק העניין.

נכון למועד כתיבת שורות אלה, החיים נראים רגילים לגמרי.