ארגון המדינות המפיקות נפט, המוכר בשם OPEC (ראשי תיבות של Organization of the Petroleum Exporting Countries), נוסד ב-14 בספטמבר 1960. הקמת הארגון התרחשה בוועידה שנערכה בבגדד, עיראק, ביוזמתן של חמש המדינות המייסדות: איראן, עיראק, כווית, ערב הסעודית וונצואלה. איחוד האמירויות הערביות הצטרפה לארגון אופ"ק בשנת 1967.
מטרת הקמת הארגון הייתה לאחד את מדיניות הנפט של המדינות החברות ולהבטיח מחירים יציבים והוגנים עבור מפיקות הנפט, תוך הבטחת אספקה סדירה למדינות הצרכניות. המטה המרכזי של הארגון שוכן בווינה, אוסטריה.
ארגון אופ"ק פלוס החזיק עד לא מזמן בכ-59% מייצור הנפט העולמי, מה שאפשר לו להכתיב מחירים באמצעות קיצוץ או הגדלת ייצור מתואמים. עזיבת איחוד האמירויות, היצרנית השלישית בחשיבותה בארגון, שומטת את הקרקע תחת יכולת התיאום הזו.
הפיצוץ בין אבו דאבי לריאד לא קרה ביום אחד. איחוד האמירויות השקיעה בעשור שחלף עשרות מיליארדי דולרים בשכלול תשתיות הנפט שלה ובהגדלת כושר הייצור לכ-5 מיליון חביות ביום. המכסות הקשיחות של אופ"ק פלוס אילצו אותה לייצר הרבה פחות ממה שהיא יכולה, מה שפגע בהחזר ההשקעה וביכולת לממן את חזון "כלכלת העתיד" של המדינה.
וכמובן הסכסוך במזרח התיכון. המתיחות הביטחונית עם איראן והחסימות החוזרות ונשנות במצר הורמוז גרמו לאיחוד האמירויות להבין שהיא צריכה יד חופשית לחתימה על הסכמים לאספקה עצמית עם הצרכנים במערב ועם המזרח הרחוק, מבלי להיות כבולה לאינטרסים של רוסיה או איראן בתוך פורום הארגון.
לחץ להורדת מחירים
נטישת איחוד האמירויות היא יריית הפתיחה לתחרות אגרסיבית. ללא מחויבות למכסות, איחוד האמירויות צפויה להזרים לשוק עוד כמיליון חביות ביום בטווח הקצר. כששחקן כזה גדול פועל לבד, ערב הסעודית ורוסיה עלולות להגיב ב"הצפת נגד" כדי לשמור על נתח השוק שלהן, מה שעשוי להוביל לקריסת מחירים, כפי שראינו ב-2014 וב-2020.
בטווח המיידי, המלחמה האזורית דוחפת את המחיר למעלה (סביב 105 דולר לחבית, נכון להיום), אך הפירוק המבני של אופ"ק פלוס ייצור לחץ להורדת מחירים בטווח הארוך. עבור מדינת ישראל מדובר באירוע בעל השלכות כלכליות וגיאופוליטיות דרמטיות. ישראל נשענת בעיקר על יבוא נפט גולמי מאזרבייג'ן, קזחסטן, ניגריה וברזיל.
הזינוק הראשוני במחירים בעקבות המלחמה והטלטלה באופ"ק פלוס מורגש בינתיים חלקית מהיום, 1 במאי, בכיסו של כל ישראלי בתחנת הדלק. עם זאת, אם המהלך יוביל לתחרות חופשית בשוק הנפט העולמי, ישראל עשויה ליהנות בטווח הארוך ממחירים יציבים ונמוכים יותר, מה שיצמצם את יוקר המחיה.
הסכמי אברהם יוצרים הזדמנות עבור ישראל להסכמי אספקה ארוכי טווח ישירות מול איחוד האמירויות, ללא "תיווך" של קרטל הנפט. זהו נכס אסטרטגי ממדרגה ראשונה. היציאה של איחוד האמירויות מהמסגרת הערבית-רוסית-סעודית יוצרת תהליך אפשרי של התקרבות נוספת למערב ולישראל, והעמקת שיתוף הפעולה הכלכלי גם לתחומי האנרגיה והתשתיות.
קיומם של קו צינור אילת-אשקלון והמסדרון היבשתי לים התיכון הופכים אטרקטיביים יותר כאשר איחוד האמירויות פועלת מחוץ לאופ"ק פלוס, ומאפשרים הובלת נפט מהמפרץ דרך ישראל לאירופה (עוקף תעלת סואץ ועוקף מצר הורמוז). כמו כן, אופ"ק פלוס היה אחד המקומות האחרונים שבהם איראן הייתה יכולה להשפיע על המדיניות של מדינות המפרץ. היחלשות הארגון היא מכה ליכולת ההשפעה הכלכלית של טהרן.
נטישתה של איחוד האמירויות את אופ"ק פלוס היא לא פחות מהתמוטטות של קונספציה בת 50 שנה. מדובר במעבר מעולם של קרטלים ריכוזיים לעולם של תחרות חופשית, בצילה של מלחמה אזורית. עבור ישראל, זהו אתגר של ניהול מחירים בטווח הקצר, אך הזדמנות עצומה לביצור מעמדה האנרגטי והמדיני מול שותפה שהחליטה להמר על העתיד.
התרעות פיקוד העורף