הכרתי את תאבת מביקוריי במסעדה, שאליה אני מגיע מפעם לפעם כדי ליהנות ממטעמיה ולפגוש את הגבר האציל הזה, להחליף עימו זיכרונות ומבטים. חברותו חיממה את הלב. עיניים טובות, צניעות, חיוך של שביעות רצון, שפם עבות, מקל ביד. הוא התלונן רק על מצב הבריאות שהידרדר, והוא כאב את מה שקורה במדינה. תאבת נטמן באדמת הכפר.
הנגבי, כבר לא ראש המל"ל, היה ראשון הדוברים באזכרה. הוא הזכיר את הקשר המיוחד בין אנשי אבו גוש למחתרת לח"י. הכפר נחשב לידידותי ביותר מבין כל כפרי הערבים בארץ ישראל, עד כי תושביו הואשמו על ידי ערביי הסביבה בבגידה.
גם אני התבקשתי לשאת דברים. דיברתי על הוקרתי לתאבת אבו גוש, סמל הדו-קיום, על צערי הרב בהסתלקותו, והוספתי: "אתם, אנשי אבו גוש, דוברים עברית רהוטה, ואילו רובנו, האזרחים היהודים, לא יודעים ערבית. לא ייתכן שילדי ישראל יתנכרו לשפה של שכנינו ושל אלה שחיים בתוכנו, ערביי ישראל. ידיעת שפות מקרבת בין עמים, בין שכנים, בוודאי עם שכנים כל כך נאמנים כמו ערביי אבו גוש".
הדברים התקבלו בנענועי ראש של הסכמה בקרב שומעיי, ולאחריהם המשיכו הנוכחים שעה ארוכה בקריאת פסוקים מהקוראן. כל מה שהבנתי היה "לא אללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה". חשתי מבוכה. משום מה, השפה הערבית נחשבת בעיני ישראלים רבים לשפה "מאיימת": אולי מי שמדבר בה מחבל? אולי הוא זומם משהו? בוודאי מאז 7 באוקטובר גברו החשדות, וישראלים מסתייגים יותר מדוברי ערבית בקניון או באתר בנייה. ידיעת ערבית לא מיועדת רק לצורך מודיעיני, בבחינת "דע את האויב". השכנות נעשית אמיתית יותר, כנה יותר, כששכנים מבינים זה את שפת זה. אין די בכך ששכנך הערבי דובר את שפתך העברית. עברית וערבית הן שפות אחיות. אולי גם מקרבות?
בימים אלה פורסמו נתונים מדאיגים על אי-ידיעת אנגלית בקרב תלמידי ישראל. רק 20% מהם עברו את הרף המינימלי של ידיעת האנגלית. עם כל חשיבותה של ידיעת האנגלית, חשובה ממנה פי כמה ידיעת הערבית, שפת המרחב שבו ישראל שוכנת. את לימוד הערבית בבתי הספר חייב משרד החינוך לעודד, אפילו לחייב, לקחת זאת כמשימה מהמעלה הראשונה.
עם תאבת אבו גוש המנוח שוחחתי תמיד בעברית. עכשיו, כשהוא איננו, גברה הכרתי כי חשוב לעודד אצלנו את ידיעת שפת האם שלו, שפת המיעוט החי עימנו.
התרעות פיקוד העורף