הניסיון הישראלי להביא לבחירתו של באשיר ג׳ומייל לנשיאות לבנון בשנת 1982 לא היה מהלך טקטי נקודתי, אלא "ביטוי לתפיסה אסטרטגית רחבה שביקשה לעצב מחדש את המרחב הלבנוני באמצעות שילוב של כוח צבאי והנדסה פוליטית", כפי שמציין פרופ' איתמר רבינוביץ׳, המדיניות הישראלית “לא הסתפקה בסילוק אש״ף, אלא ביקשה לעצב סדר פוליטי חדש באמצעות בעל ברית מקומי חזק”. כלומר, המלכת ג׳ומייל לא הייתה תוצאה של המלחמה - אלא אחת ממטרותיה.
בלב התפיסה הזו עמדה הנחה כפולה: ניתן יהיה לפרק את מוקדי האיום המרכזיים על ישראל בלבנון, ובמקביל לבנות הנהגה מקומית שתייצר יציבות ותישען על ברית אינטרסים עם ישראל. ג׳ומייל, מנהיג המחנה המרוני, נתפס כדמות שמסוגלת למלא את שני התפקידים גם יחד - גם כוח צבאי אפקטיבי וגם הנהגה פוליטית פוטנציאלית.
"סא"ל יאיר רביד (רביץ) שפיקד כראש מרחב צפון של יחידה 504 היה זה ששלח מסרים לבאשיר ג'ומייל במטרה להיפגש. במאי 1976 עגנה יאכטה מפוארת בנמל חיפה, אחרי שעברה את הבדיקות הנדרשות. על סיפונה משלחת 'לא מספיק בכירה' לדבריו של יאיר. הוא שלח אותם חזרה וביקש נציג בכיר. הואיל וידע שהנוצרים במצוקת תחמושת, דאג להעמיס על היאכטה ארגזים של כדורים לקלצ'ניקוב, כמחווה".
"כעבור שבוע שבה היאכטה עם בכיר ההנהגה ג'וזף אבו חליל, עורך העיתון החשוב 'אל-עמל'. באותו ערב נערכה במטה 'המוסד' פגישה בה השתתפו שמעון פרס וראש אמ"ן דאז, שלמה גזית. למחרת בבוקר החליט גזית שההפעלה עוברת ל'מוסד'. אלו פצחו מיד בשיחות בצרפתית עם אורחיהם, ועל כך אמר יאיר לאנשיו: 'במזרח התיכון מדברים צרפתית, לא ערבית'.
בתום שירותו ביחידה 504 עבר יאיר למוסד, והיה הראשון לפתוח את השלוחה המבצעית בביירות. דברים אלו עלו בראיון שקיים עם יאיר איש המוסד לשעבר אבנר אברהם, שכחייל 'ללא מדים' סופח לשלוחה החשאית של המוסד בעיירה הציורית ג'ונייה - שמצפון לביירות.
אלא שכאן כבר נחשף הפער הראשון בין התפיסה למציאות. ההתבססות על גורם עדתי אחד בתוך מערכת מורכבת הובילה להתעלמות ממבנה העומק של לבנון. כפי שמדגיש פרופ' יאיר עברון, “התערבות חיצונית הנסמכת על אליטה מקומית אחת נוטה להתעלם מהאיזון העדתי הרחב - ולכן מייצרת חוסר יציבות במקום סדר”. במילים אחרות, עצם הבחירה בג׳ומייל כעוגן בלעדי לא הייתה רק הימור - אלא בעיה מובנית.
הקושי הזה נובע מאופייה הייחודי של לבנון. בניגוד למדינות ריכוזיות, לבנון אינה מתפקדת כמדינת לאום קלאסית אלא כמערכת עדתית עדינה. תא"ל מיל' יום טוב תמיר מפאו"ג 252 בעת ההיא בלבנון מגדיר זאת כך: “לבנון אינה מדינה במובן הקלאסי, היא ישות המבוססת על מערכת של איזונים עדתיים ותת עדתיים עדינים, שכל ניסיון להטותם באופן חד עלול להביא להתפרקות ומושפעת מאד מגורמים חיצוניים – כמו סוריה לדוגמא”. בתוך מציאות כזו, כל ניסיון “להכריע” את המערכת דרך חיזוק צד אחד אינו מייצב - אלא מערער.
על רקע זה, גם עצם בחירתו של ג׳ומייל לנשיאות לא הצליחה לייצר לגיטימציה רחבה. בעיני חלקים ניכרים מהחברה הלבנונית, המהלך נתפס כתוצר של כוח חיצוני ולא של הסכמה פנימית. "בחירתו של ג׳ומייל נתפסה בעיני רבים בלבנון לא כהסכמה לאומית, אלא כתוצר של מאזן כוחות שנכפה מבחוץ", מסכם תא"ל תמיר. בכך נשמט אחד התנאים הבסיסיים להצלחת כל שינוי פוליטי - הלגיטימציה.
בצד הישראלי, הציפייה הייתה כי הברית עם ג׳ומייל תוביל במהירות להסדרה מדינית, ואולי אף להסכם שלום. אולם בפועל, כבר בשלב מוקדם התברר כי קיים פער בין האינטרסים. ג׳ומייל “לא ראה עצמו כלי בידי ישראל; הוא ביקש לנצל את הברית עמה, אך לשמר עצמאות פוליטית”. כלומר, גם “הנכס המרכזי” של המהלך לא התכוון לממש במלואן את הציפיות שתלו בו. הפער הזה לא היה אישי בלבד - אלא מבני. ג׳ומייל פעל בתוך מערכת לבנונית שבה כל זיהוי חד עם ישראל היה עלול לפגוע ביכולתו למשול. לכן, גם אילו היה נכנס לתפקידו, ספק אם היה מסוגל ליישם את החזון הישראלי במלואו.
כך, עוד בטרם התממשו האירועים הדרמטיים של ספטמבר 1982, ניתן היה לזהות את קווי השבר המרכזיים: תפיסה אסטרטגית שאפתנית, הישענות על שחקן מקומי יחיד, והערכת חסר של המורכבות הפנימית והלגיטימציה הנדרשת. התנאים לכשל לא נוצרו בדיעבד — הם היו טמונים בתשתית המהלך מראש.
התרעות פיקוד העורף